לאחר עשרות שנים של שלטון ללא מצרים של הבנקים וחברות הביטוח, הגיעה באמצע העשור הקודם רפורמת בכר והביאה עמה מזג אוויר חדש לתחום. קופות הגמל וקרנות הנאמנות שבהן מנוהלים קרוב לחצי טריליון שקל מכספי החיסכון של אזרחי ישראל, נמכרו לחברות הביטוח ולברוקרים הפרטיים. במרכז הרפורמה עומד רעיון מקורי: אם עד ל-2005 התחלקה השליטה בתעשייה הפיננסית בין הבנקים לחברות הביטוח - שני מגזרים עוצמתיים וריכוזיים, הרי הרפורמה היתה אמורה לרתום את העוצמה הבנקאית לטובת הלקוחות (החוסכים והמשקיעים). מצד אחד הבנקים אולצו למכור את עסקי ניהול נכסי הציבור שהיו בבעלותם; ומצד שני הם קיבלו בלעדיות על עסקי הייעוץ, בתמורת לעמלות הפצה אחידות שאמורות לוודא שהייעוץ יהיה אובייקטיבי.
כלומר, משותפים בכירים בחגיגה האנטי-תחרותית של התעשייה הפיננסית, נהפכו הבנקים למפקחים - לאלה שאמורים לוודא שהחוסכים והמשקיעים משלמים מינימום דמי ניהול תמורת מקסימום תשואה ושירותים.
ההתחלה היתה טובה. אמנם חלק גדול מהנכסים הבנקאיים נמכרו לחברות הביטוח, אך לתחום נכנסו גם שני שחקנים גדולים וחדשים: קרן ההשקעות מרקסטון, שניסתה להקים את בית ההשקעות פריזמה; וקרן ההשקעות האמריקאית יורק, שרכשה את בית ההשקעות פסגות. התקלה הראשונה התרחשה בשיא המשבר. היד החזקה של מרקסטון נשברה והיא נאלצה להתמזג עם פסגות, מיזוג שיצר את בית ההשקעות הגדול בישראל, מהלך שבוודאי לא הקטין את הריכוזיות בתחום ניהול הנכסים.
ואולם המיזוג שהתרחש אשתקד בין שני ענקי הגמל הוא רק קצה הקרחון בסיפור הריכוזי של המגזר הפיננסי של ישראל. חוסר שקיפות, מורכבות, מספר מצומצם של חברות ביטוח והקושי של הלקוחות להבין את המוצרים ולנייד את הכסף שלהם מחברה לחברה עדיין מותיר את תחום ניהול נכסי הציבור, ובעיקר את תחום ביטוחי המנהלים וקופות הגמל, בטריטוריה לא תחרותית.
הריכוזיות בביטוח
ריכוזיות ותחרותיות בענף הביטוח ניתן למדוד מכמה ענפים. הראשון, תחום הביטוח הכללי, כלומר רכב, רכוש וכדומה. לפי נתוני משרד האוצר, הריכוזיות בתחום זה נמוכה יחסית, ו-46% מסך התיק הביטוחי מצוי בידי שלוש קבוצות הביטוח הגדולות. תחום זה, לאחר הרפורמה ברכב החובה שנערכה ב-2004, נחשב גם לתחום תחרותי, ולקבוצות הביטוח הגדולות יש תחרות מצד חברות הביטוח הקטנות.
תחום אחר הוא תחום ביטוחי החיים. ענף זה מאופיין בריכוזיות גבוהה, כאשר 74% מתיק הביטוח מצוי בידי שלוש קבוצות הביטוח הגדולות. ואולם בנוסף לריכוזיות הגבוהה בתחום, התחרות בו כמעט אפסית ורמת דמי הניהול בענף גבוהה ונמצאת סביב ממוצע משוקלל של 1.8%.
התזוזות בענף ביטוחי החיים בין החברות כמעט לא קיימות, וניתן לראות זאת בנתח השוק של מגדל בשלוש השנים שבין 2006 ל-2008, שנשאר 35%, ושל כלל - שנשאר 23%. אחת הסיבות לכך שהמצב בתחום קפוא נעוצה בעובדה שלחברות הביטוח יש שליטה מוחלטת בערוצי ההפצה שלהן - סוכני הביטוח.
בפאנל שערך themarker לפני כחצי שנה אמר המשנה למנכ"ל מגדל ביטוח, רונן טוב, כי מגדל מוכנה לרפורמת הניוד - שתאפשר למבוטחים להעביר את ביטוחי המנהלים מחברה לחברה. "למגדל יש צבא מיומן של סוכנים והוא מוכן להכל", אמר אז טוב. ואכן, חברות הביטוח הגדולות מחזיקות במערכי הפצה גדולים ומשומנים - ובראשן מגדל ביטוח, שמערך ההפצה שלה נחשב לטוב בענף. למעשה, עד למשבר האחרון סוכן הביטוח היה קהל היעד שאליו פנתה חברת הביטוח ולא הצרכן הסופי, מתוך הנחה שהוא כבר ידע למכור את מוצריה הלאה.
כיום קיימת ריכוזיות גבוהה בהפצת המוצרים הפנסיוניים. עשר הסוכנויות הגדולות במשק, המהוות 1.2% בלבד מכלל הסוכנויות הפועלות בענף הפנסיוני, קיבלו ב-2008 35% מהעמלות בתחום. 100 הסוכנויות הגדולות במשק, המהוות 11.5% מכלל בעלי רישיון סוכן תאגיד בענף הפנסיוני, קיבלו בשנה זו 72% מכלל העמלות. בין 2004 ל-2008 חלה מגמה של עלייה בריכוזיות בתחום. אגב, 40% מהעמלות בתחום הפנסיוני הולכות לסוכנויות ביטוח שנמצאות בשליטה של חברות ביטוח.
תחום נוסף שבו ניתן למדוד ריכוזיות ותחרותיות בפעילות חברות הביטוח הוא תחום קרנות הפנסיה, שמצוי רובו ככולו בידי חברות הביטוח. תחום זה הוא ריכוזי ביותר - ו83% מסך הנכסים בקרנות הפנסיה החדשות נמצאים בידי שלוש הקרנות הגדולות (מבטחים של מנורה, מקפת של מגדל ומיטבית עתודות של כלל ביטוח). למרות הריכוזיות הגבוהה, הענף צומח ותחרותי, או כפי שמכנים אותו בענף הביטוח - "ענף לא בוגר".
מהלכים של ההסתדרות, כגון חברים ומרוויחים שערך מכרז על דמי ניהול והצליח להשיג הטבות מפליגות, ומכרזים של מעסיקים גדולים כגון טבע - שומרים על רמה תחרותית של דמי ניהול בענף. כעת נערך השוק למכרז הפנסיה של אנשי הקבע, כאשר כל השחקנים בשוק מתכוננים למכרז, ועורכי המכרז כבר יודעים שדמי הניהול שהם יידרשו לשלם לקרן הזוכה יהיו אפסיים.
הלקוחות השבויים
בעיית הריכוזיות בעסקי ניהול הנכסים באה לביטוי במלוא העוז בתחום החיסכון הפנסיוני, מה שמוגדר בעגה המקצועית סיכון ארוך טווח, וכולל את עסקי ביטוחי החיים, הגמל והפנסיה.
לפני כחצי שנה ערך themarker פאנל בהשתתפות בכירים בעולם הביטוח והחיסכון ארוך הטווח. בזה אחר זה ציינו הדוברים השונים, כל אחד בתחומו, את מצבם העגום של מנהלי כספי הציבור ואת קשייהם בהתמודדות עם התחרות העזה. בפנסיה, כך אמרו, דמי הניהול נמוכים ולא הגיוניים, התחרות הורגת את הענף והם יהיו חייבים לעלות.
כך גם בגמל, אמרו דמי הניהול עוד יעלו, התחרות מטיבה עם הצרכן, יש יותר מוקדי שירות, יש יותר דיווחים - והצרכן ישלם על כך. גם בענף הביטוח - למרות דמי הניהול הגבוהים בחיסכון ארוך הטווח - התלוננו על התמחור התחרותי ב"ריסקים" שעליהם החברות מפסידות כסף במכרזים בשל התחרות העזה. אפילו שלבנקים לא היתה נציגות באותו הפאנל, בחברות הביטוח לא שכחו אותם וציינו שהייעוץ בבנקים לא יצליח כי דמי ההפצה שלהם נמוכים מדי.
מדבריהם עושה רושם ששוק הביטוח והחיסכון ארוך הטווח כל כך תחרותי והצרכנים נהנים ממחירי מבצע נמוכים עד לא מורגשים. ואולם זה כמובן אינו המצב האמיתי, ויעידו על כך הצרכנים שרואים את התשואה על החסכונות שלהם נשחקת בשל דמי הניהול, וגם רווחי העתק של חברות הביטוח. למעשה, שוק הביטוח סובל מריכוזיות גבוהה ובעיות תחרותיות לא פשוטות - בעיקר בתחום ביטוחי החיים.
מה הם הכשלים בתחום החיסכון ארוך הטווח שמובילים להיעדר התחרות על הצרכן הסופי וכספו? באופן גס ניתן למנות שלושה כשלים:
הראשון, רפורמות שנכשלות - רפורמות שונות שאמורות היו להוביל לשוק תחרותי יותר נכשלו. כך למשל, הייעוץ הפנסיוני בבנקים לא התרומם, רפורמת הניוד בביטוחי המנהלים לא הובילה לשינויים בענף ורפורמת קופות הגמל האישיות (ira) לא מתרוממת, וקופות אלו לא מהוות אלטרנטיבה אמיתית לצרכנים.
הכשל השני הוא בעיה בתשתיות: היעדר מסלקה שיכולה להעביר מידע ולסלוק חיובים במהירות. במוצרים פיננסיים אחרים, כמו קרנות נאמנות, לקוח יכול להעביר במהירות את כספו מיצרן אחד לשני.
בתחום הפנסיוני זה לא קיים. יש חוסר שקיפות, ולא מתאפשרת סליקת חיובים מהירה ויעילה. כלומר, הכוח של חברות הביטוח וגופי הגמל לעצור צרכנים שמעוניינים לעבור גדול, ומערכות שימור הלקוחות שקמו כדי למנוע מהצרכנים לעבור בין החברות השונות, ידועות גם בשם "מחלקות סיכול העברות".
הכשל השלישי הוא מבנה תמריצים לקוי - מערך ההפצה העיקרי של סוכני הביטוח. התגמול של סוכני הביטוח נגזר מדמי הניהול שמשלם הלקוח. כלומר, כמה שהלקוח ישלם דמי ניהול גבוהים יותר, הסוכן יקבל עמלה שמנה יותר.
מצב זה גורם ניגוד עניינים מובנה בין האינטרס של הלקוח בדמי ניהול נמוכים, לבין האינטרס של הסוכן. מערכת תמריצים זו מצטרפת לכך שכוח המיקוח של הצרכן הבודד מול גופי החיסכון הפנסיוני נמוך מאוד.
דמי הניהול בגמל עולים
התחום שבו התחוללו הדרמות הגדולות ביותר בשנתיים האחרונות היה תחום קופות הגמל, שמחולק בין חברות הביטוח ובתי ההשקעות. מבין שלושת מכשירי החיסכון ארוך הטווח, ענף הגמל הוא הכי פחות ריכוזי - 31% מהנכסים נמצאים בידי שלושת הגופים הגדולים, כאשר לאורך השנים, לפחות עד 2008 הריכוזיות ירדה והלכה. ב-2009, לאחר מיזוג בין קופות הגמל של פסגות ופריזמה - ייתכן שהמגמה השתנתה.
לכאורה, כאשר מכרו הבנקים את קופות הגמל לבתי ההשקעות וחברות הביטוח, התפתחה תחרות עזה וסוכני ביטוח זריזים העבירו מיליארדי שקלים מקופה לקופה. ואולם התחרות לא חילחלה לצרכנים ודמי הניהול בגמל לצרכן עלו באופן ניכר. היטיב לתאר זאת בכיר בשוק ההון, שציין כי "התחרות בענף הגמל היא על השלל ולא על הצרכן".
בסקירה שהוציא בנק ישראל על המערכת הפיננסית ב-2007, הוא צפה מגמה זו: "לביזור המערכת הפיננסית יש גם השלכות על אופי התחרות שיכולה להתפתח בענף. יש המעריכים כי הגופים המוסדיים, ככלל, שילמו לבנקים בעבור רכישת הבעלות והניהול של נכסי החיסכון מחיר גבוה משמעותית מזרם ההכנסות המהוון של דמי הניהול שהבנקים גבו עד המכירה. אם הערכות אלו נכונות, נוצר אצל הגופים המוסדיים תמריץ מובנה לנהוג ביתר אגרסיביות במדיניות ההשקעה שלהם ובגיוס לקוחות חדשים, במטרה להגדיל את הכנסותיהם. כמו כן, המחיר הגבוה עלול להיות חסם להתפתחות תחרות אמיתית על דמי הניהול, כך שאלו לא יוכלו לרדת כפי שהיה ניתן לצפות".
הדברים נכתבו כאשר חלק מהעסקות למכירת קופות הגמל אפילו לא הושלמו. ואולם שנתיים לאחר מכן, כאשר הנכסים הפיננסיים ממשיכים ומחליפים בעלים, שכל אחד מהם רוצה להמשיך ולהרוויח, דברים אלה מיטבים לתאר את המצב בשוק.
כך למשל, רק לפני שנה וחצי קיבל הציבור הצצה לתמליל של פגישה שנערכה בין בעלי אקסלנס, רוני בירם וגיל דויטש, לבעלים החדש של אקסלנס שרכש את בית ההשקעות מידיהם - הפניקס. כאשר חלק מהדיון עסק באילו קופות יהיה ניתן להעלות עוד את דמי הניהול.
למה כדאי שיהיו רק חמישה בתי השקעות?
את המיזוג של פריזמה ופסגות אישרה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, בהחלטה מהירה ולא מנומקת. היה זה בשיא המשבר הכלכלי, החשש בשווקים היה גדול, פריזמה סבלה מפדיונות עתק והציגה תשואות גרועות, והיה ברור כי תתקשה לעמוד בהחזרי ההלוואות לבנקים מהתזרים החזוי.
על רקע זה נחתמה עסקה מהירה בין פסגות - בית ההשקעות הגדול בישראל, לבין פריזמה - בית ההשקעות השני בגודלו, למיזוג בין חברות קופות הגמל שלהן. גופים גדולים בתחומם לא מקבלים בקלות אישור למיזוג מהממונה, אך במקרה זה קן נתנה את אישורה למיזוג בתוך פחות משבועיים. אף שהנושא לא זכה להתייחסות ציבורית רבה ונבלע במהומות המשבר, היו גורמים רבים, גם בקרב הרגולטורים וגם בקרב הוועדה למיזוגים שמייעצת לקן, שהרימו גבה נוכח הקלות שבה התמזגו חברות הגמל של שני בתי ההשקעות ושהפכו את פסגות לענק בתחום הגמל, המנהל פי שניים נכסים מהמתחרה השני בשוק.
ואולם לאחר המשבר זה מאוד פופולרי לדבר על קונסולידציה בתחום בתי ההשקעות. לאחר גל מיזוגים שהתרחש ב-2009, ההערכה היא כי המגמה תימשך. בשוק מדברים על "משחק של גופים גדולים" ומעריכים שבסופו של דבר עיקר השוק יתרכז בידי חמישה גופים פיננסיים גדולים. נראה שהמספר "חמישה גופים" לא נבחר באקראי, מכיוון שגם במערכת הבנקאות וגם בחברות הביטוח - עיקר השוק נמצא בידי חמישה גופים גדולים. האם זהו מצב שכדאי לשאוף אליו גם בבתי ההשקעות? לא בטוח, וכלל לא בטוח שהריכוזיות הגבוהה שקיימת בעולם הביטוח מיטיבה עם הצרכן.
בחלק גדול מהשווקים, ריכוזיות גבוהה מובילה להתפתחות של התנהגויות אנטי-תחרותיות. למשל, בתחילת שנות ה-90 גילינו שמנכ"לי חברות הביטוח נהגו לשבת בקפולסקי ולתאם מחירים. סביר להניח שכיום כבר לא נמצא את המנכ"לים יושבים בקפולסקי, ללא קשר לעובדה שהרשת כבר ירדה מגדולתה, מכיוון שכיום שוק הביטוח "בוגר". למרבה הצער של הצרכן, בגרות השוק מתבטאת בכך שלעתים דברים בשוק נעשים מתוך הבנה שתחרות היא לאו דווקא המצב האופטימלי עבור החברות. לדוגמה, ניתן לראות זאת בעיקר בהיעדר המוטיווציה של החברות לנסות ולנייד אליהן לקוחות בביטוחי המנהלים מחברות אחרות, ולהפר את הסטטוס קוו ביניהן.
מנהלי החיסכון הפנסיוני נלחמים על השלל, לא על הלקוחות
מאת אתי אפללו
3.2.2010 / 10:42