בקרב על בנק לאומי - שלטון החוק הפסיד

>> בסוף, בקרב על מינוי היו"ר הבא לבנק לאומי, המדינה הפסידה. יתרה מכך, המדינה הפסידה משהו הרבה יותר יקר מאשר שאלת איכות הניהול של הבנק הגדול בישראל (הגם שמדובר בשאלה חשובה במיוחד). המדינה הפסידה את עצמה - היא הפסידה את הכבוד לחוק, את הכבוד למוסדות המדינה, את התהליך התקין של קבלת החלטות ואת העיקרון לפיו המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

העצוב הוא שמי שגרם להפסדים הכבדים הללו היא דווקא אשה שבאה מעולם החוק - עו"ד מרגלית נוף, יו"ר ועדת המניות של בנק לאומי (ולצדה גם השופטת בדימוס שולמית ולרשטיין, יו"ר הוועד הציבורי למניות הבנקים שבהסדר). נוף, והוועדה שבראשותה, רצתה כל כך את גליה מאור בתור דירקטורית בבנק לאומי, ובפועל בתור המועמדת הבטוחה להתמנות ליו"ר הדירקטוריון, שבדרך היא שכחה שהיא מכהנת בגוף ציבורי, האמור לשרת את הציבור - ובראש ובראשונה, את האינטרס הציבורי של כיבוד החוק.



בפני נוף עמדה השאלה אם על פי החוק יכולה מאור להתמנות ליו"ר דירקטוריון - ללא תקופת צינון. נוף כבר ידעה כי מי שאמור לאשר את מינוי יו"ר הדירקטוריון ומי שממונה על שמירת האינטרס של הציבור בניהול בנק לאומי, שר האוצר, סבור כי התשובה היא שלילית. עם זאת, תשובתו לא נחשבה בעיניה - אולי בגלל ששר האוצר הוא פוליטיקאי שנתפש כעושה דברו של ראש הממשלה.



באופן טבעי ניתן היה לצפות כי נוף תפנה אל הגוף האחראי במדינה על מתן חוות דעת משפטיות - משרד המשפטים. רק שנוף ידעה שגם משרד המשפטים - כלומר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט - סבור כי החוק אינו מאפשר את מינויה של מאור.



לכן נוף פעלה באופן מכוון לקבל חוות דעת משפטית שלישית, אובייקטיבית לכאורה, שתספק לה תשובה אחרת. היא חיפשה חוות דעת משפטית שתסייע לה לסתור את חוות הדעת של משרד המשפטים. בדרך, במטרה המקודשת לסתור את קביעתו של משרד המשפטים, היא עברה על כל הכללים המקובלים בשירות המדינה: היא הזמינה חוות דעת בלי הליך של מכרז, תוך התעלמות משאלה של ניגודי עניינים ותוך התעלמות משאלת המחיר הכספי שתצטרך המדינה לשלם בגין חוות הדעת.



נוף העמידה את המדינה בפני עובדה מוגמרת: יש חוות דעת, מטעם עורך דין הנגוע בניגודי עניינים קשים - הוא מועסק באופן קבוע על ידי חברה בת של לאומי - במחיר שעורך הדין רוצה, ולעזאזל המדינה, נהליה, שמירה על כספיה או אפילו שמירה על עקרונותיה.



באורח לא מפתיע, חוות הדעת המוזמנת סיפקה את הסחורה: היא הכשירה עבור נוף את האפשרות להגיש את מאור כמועמדת לדירקטוריון בנק לאומי, על אף שכל גורמי המדינה המוסמכים האחרים סברו כי הדבר פסול. לפיכך, ועדת המניות ניצלה את עצמאותה על פי חוק כדי להכריז על עצמה עצמאית מכל הגופים המוסמכים במדינה - לרבות הגוף המוסמך בתחום המשפטי - ועשתה זאת על חשבון כספי ציבור, תוך זלזול מוחלט בכל הנהלים הציבוריים ותוך זלזול גם במסר הציבורי הבעייתי העולה כאן. משמע, המסר שגם גופים ציבוריים, האמורים לשרת את האינטרס הציבורי, מרשים לעצמם לפעול בניגוד גמור למדינה, למוסדותיה ולפרשנות של המדינה את החוק. אם כך נוהג גוף ציבורי, מה לנו כי נלין על כך שגופים פרטיים בישראל יעשו דין לעצמם?



כבודה של מאור במקומו מונח, וגם כשירותה לכהן כיו"ר דירקטוריון בנק לאומי אינה מוטלת בספק, אך ספק אם המטרה למנות את מאור כדירקטורית מקדשת את האמצעים שנקטה ועדת המניות. בסופו של דבר, בגלל האמצעים הבעייתים מאוד קיים סיכוי סביר כי תוגש עתירה לבג"ץ נגד החלטת ועדת המניות. קיים גם סיכוי סביר כי המדינה, שפרשנותה לחוק שונה מזו של ועדת המניות, לא תשוש להגן על עמדתה של ועדת המניות.



התוצאה תהיה פיאסקו של מדינה המדברת בשם האינטרס הציבורי, אבל בשני קולות שונים, ומתבזה בפני הציבור שאותו היא צריכה לשרת. לאמינות של ממשלת ישראל בעיני בוחריה זה לא יועיל. גם לא לכבודו של שלטון החוק. האם בחירתה של מאור ליו"ר דירקטוריון בנק לאומי מצדיקה את כל הנזקים הללו?



מרגלית נוף סירבה להשיב לשאלות .themarker