שליחי השטן של אמריקה

>> הוא ימכור לכם מוצר פיננסי שהוא עצמו לא מבין, הוא ישווק לכם משכנתא שתותיר אתכם חסרי כל, הוא יעשה ביטוח חיים על שמכם בלי שתדעו רק כדי שיוכל להרוויח מיליוני דולרים במקרה שתמותו - ואז עוד יבקש מכם נדבה. אם יש דבר אחד שמייקל מור מבקש מכם להאמין בו, זה המסר הבא: לעולם אל תסמכו על בנקאי. לא הייתם סומכים על שודד, נכון? הבנק אפילו גרוע יותר. למעשה, הבנקים ביצעו שוד של 700 מיליארד דולר מהקופה האמריקאית, והם אפילו לא היו צריכים אקדח כדי לעשות זאת.

"קפיטליזם: סיפור אהבה" - המתקפה החזיתית של מור על השיטה הקפיטליסטית, על וול סטריט ועל כל המעמד העליון האמריקאי - נפתח באופן אירוני דווקא בגבר מקריח בחולצה צבעונית המאיים על הפקידה בבנק באקדח, בזמן שהוא תוחב שטרות כסף לשק. גבר צעיר בכובע מצחייה עושה כמוהו, על רקע צעקותיה של הפקידה המבוהלת. לעומת השודדים שמור יציג במהלך הסרט, כולם לבושים בחליפות יוקרה ונוטפי יוהרה, שודדי הבנקים נראים חלשים, מבולבלים ומרוטים. ילדים קטנים שמנסים להתגרות בבריון השכונתי.



"קפיטליזם: סיפור אהבה" אמנם נוצר עקב המשבר הפיננסי העולמי, אך המשבר הוא לא הנושא האמיתי שלו, אלא סיפור האהבה בין ארה"ב לבין הקפיטליזם. בעבור מור, המשבר הוא רק אמתלה ליצירת הסרט שאליו התכונן במשך שני עשורים כיוצר דוקומנטרי, מאז שניסה לשווא להתעמת עם מנכ"ל ג'נרל מוטורס רוג'ר סמית בסרטו הראשון, "רוג'ר ואני". הקפיטליזם הוא מגיפה שהשתלטה על האומה האמריקאית והשחיתה אותה, מכריז מור. לדבריו, "קפיטליזם הוא רשע, ואי אפשר לפקח על רשע".



כמו בכל סרט של מור, גם הפעם העולם מתחלק לשניים: עשירים ועניים, מעקלים ומעוקלים. מפוטרי דטרויט, שאיבדו את פרנסתם ובתיהם, לעומת ברוני הממון המושחתים של וול סטריט - אלה שלקחו את ארה"ב כבת ערובה, שרכשו באמצעות טובות הנאה והלוואות מוזלות את המחוקקים ושהימרו בשוק הנגזרים על עתידה של האומה האמריקאית. "אין יותר אמצע - רק אנשים שאין להם כלום ואנשים שיש להם הכל", אומר אחד ממרואייניו של מור, אדם שאיבד את ביתו לאחר שלא עמד בתשלומי המשכנתא.



אם הקפיטליזם הוא השטן, לפי מור - אנשי וול סטריט הם שליחיו עלי אדמות. ולמה וול סטריט מכר את נשמתו לשטן הקפיטליסטי? פשוט מאוד. כולם רוצים להיות עשירים, והקפיטליזם מבטיח שלכולם יש סיכוי כזה. ב-127 דקותיו של הסרט מנסה מור להוכיח שעסקה עם השטן לעולם אינה משתלמת. הקפיטליזם אמנם הבטיח לאמריקה שפע, אך בפועל חילק אותו לאלה שכבר החזיקו בו מלכתחילה. שאר הציבור מרוויח שכר נמוך יותר, עובד כפליים, משועבד למשכנתאות והלוואות שאין ביכולתו לפרוע ועוד צריך לחלץ את אנשי וול סטריט כשהם כמעט מרסקים את הכלכלה.



הכל התחיל ברייגן



את הרגע שבו וול סטריט השתלט באופן סופי על אמריקה מזהה מור כרגע שבו רונלד רייגן הושבע לתפקיד נשיא ארה"ב. לפני כן, מעמד הפועלים והמעמד הבינוני האמריקאי יכלו להתקיים בכבוד, לשלוח את הילדים לאוניברסיטה ולכסות את המשכנתא בתוך זמן קצר - בלי שאמא תצטרך לעבוד בכלל.



רייגן, דוברם של תאגידים רבים בשנותיו כשחקן בשנות ה-50, שימש בנשיאותו דובר של וול סטריט ומילא את כל משאלותיה. לשר האוצר מינה את דונלד ריגן, מנכ"ל מריל לינץ' לשעבר, שנהפך גם לראש הסגל בבית הלבן כשהנשיא חלה באלצהיימר ושיקול הדעת שלו החל לדעוך. בשלב הזה כבר הצליחה תעשיית הפיננסים של וול סטריט לגרום לאמריקה לעבוד בשבילה. התעשייה הוחרבה בשם המאבק באיגודים, מיליוני אנשים פוטרו והעובדים הנותרים אולצו לעבוד כפליים עבור שכר נמוך יותר.



יותר משהוא בחינה של הגורמים שהובילו למשבר הפיננסי העולמי, "קפיטליזם" הוא מניפסט. הוא מציג את מור בשיאו: חוזר לג'נרל מוטורס ומנסה, 20 שנה לאחר הניסיון הראשון שלו, לדבר עם מנכ"ל החברה. הוא מגיע לפתח משרדיהם של בנקי ההשקעות עם שקי כסף ומשאיות ומבקש בחזרה את כספי הסיוע שקיבלו. הוא מקיף את הבורסה לניירות ערך בניו יורק בסרט צהוב ומכריז על המקום כזירת פשע. הוא נכנס למטה aig ומבקש לבצע מעצר אזרחי של בכירי החברה. הוא הולך לקונגרס ומבקש תשובות מהמחוקקים, רק כדי לגלות שהם עצמם לא יודעים לאן הלך הכסף שאישרו להעניק לבנקים. הוא משתמש בקטעי תעמולה מימי המלחמה הקרה, בסרטים מצוירים, בקטעי סרטים ובתוכניות טלוויזיה כדי להמחיש את הטענה שלו ולהגחיך את מושאי הביקורת.



באחת הסצינות בסרט מראיין מור את השחקן ואלאס שון, המוכר מסרטים כמו "הנסיכה הקסומה" ובקרוב מהעיבוד הקולנועי של "הדרדסים", שבו ישחק את גרגמל, כדי להסביר שלעשירים תמיד קל להתעשר, בעוד שהעניים רק נעשים עניים יותר. "הקפיטליזם הוא מערכת של קח ותן. בעיקר קח", אומר שון.



הפיכה פיננסית



אז מה מניע את וול סטריט, לפי מור? בצע כסף. תאווה שעיוורה את הבנקים כל כך, עד שהחלו לסחור בנגזרים שלא הבינו. כדי ללמוד מהם נגזרים מראיין מור שלושה מומחים, כולל פרופ' מהרווארד, אך אף אחד מהם אינו יכול לענות על השאלה.



כדי להוכיח את עומק הרוע התאגידי חושף מור כמה פרטים שמעטים, אם בכלל, יודעים. למשל, שקיים דבר בשם "ביטוח איכרים מתים", שבו חברות ובנקים רוכשים ביטוח חיים לעובדיהם רק כדי להרוויח מיליונים ממותם.



אורמה ג'קסון, אחת המרואיינות של מור, איבדה את בעלה דן שמת מסרטן. יום אחד, כשחברת הביטוח פנתה אליה בטעות, גילתה אורמה כי הבנק רכש שתי פוליסות ביטוח חיים על שמו של דן וקבע את עצמו כמוטב היחיד, ללא ידיעתה. כך קיבל הבנק 1.5 מיליון דולר שבועיים לאחר מותו, ו-5 מיליון דולר בסך הכל. "אתה שווה יותר לבנקים כשאתה מת מאשר חי", אומר מייקל דין מיירס, עורך דין טקסני. מור טורח להדגיש: לא מדובר כאן בנוכלים קטנים, אלא בחברות הבלו צ'יפ (חברות גדולות, ותיקות ויציבות, שהוכיחו עמידות גם בתנאים כלכליים קשים): וולמארט, סיטי, פרוקטר אנד גמבל ורבות אחרות.



כדי להוכיח את השליטה האמריקאית בוול סטריט מור גם מצטט מדו"ח של סיטי, שמעולם לא פורסם בתקשורת, שלפיו ארה"ב כבר אינה דמוקרטיה אלא פלוטונומיה - אומה הנשלטת על ידי ועבור עשיריה, המחזיקים ביותר הון מ-95% מאזרחי המדינה יחדיו. הבעיה, לפי סיטי? שיום אחד 95% האלה עשויים למרוד. את הסכין האחרונה נועץ סטיבן מור, בעל טור וחבר מערכת ב"וול סטריט ג'ורנל", שאומר למור כי "קפיטליזם חשוב בעיני יותר מדמוקרטיה. למעשה, אני לא מאמין כל כך בדמוקרטיה בכלל".



ואם וול סטריט שולט באומה האמריקאית, הרי שהוא שולט גם במחוקקים שלה. אם כריסטופר דוד, יו"ר ועדת הבנקאות והדיור של הסנאט, קיבל הלוואות מוזלות בהיקף של יותר ממיליון דולר מענקית המשכנתאות קאנטריווייד בשל חברות אישית עם המנכ"ל אנג'לו מוזילו, כיצד היתה יכולה וושינגטון לפקח על המשכנתאות הרעילות ששיווקו הבנקים? פלא שהבנקים הצליחו לשכנע את הקונגרס להעביר להם סיוע של 700 מיליארד דולר תוך איומים של קריסה מוחלטת והידרדרות למשטר צבאי? הרי משרד האוצר עצמו הוא זרוע של וול סטריט, או יותר נכון, של גולדמן סאקס.



חברת הקונגרס מרסי קפטור אפילו מודה: ב-2008 התחוללה הפיכה פיננסית בארה"ב. ברק אובמה, המוצג בסרט כסוציאליסט כמעט, היה אמור לייצג את השינוי הגדול, את המרד של 95% מהאוכלוסייה שנותרו מאחור, אך כפי שמציין מור - הבנקים המפוחדים מיהרו לחבק אותו. גולדמן סאקס היה התורם הגדול ביותר של קמפיין אובמה. לשר האוצר נבחר טימותי גייתנר, שנתן לבנקים להשתולל כיו"ר הבנק הפדרלי בניו יורק.



בקטע נדיר, שמעולם לא שודר לפני הסרט, נראה הנשיא רוזוולט לקראת סוף ימיו, כשהוא מבטיח לנסח מגילת זכויות שנייה שתעניק לכל אמריקאי את הזכות לפרנסה, לטיפול רפואי ולמקום מגורים. באמצעות מלים אלה מקווה מור לעורר מרד בקרב האיכרים, כדי שישתלטו מחדש, לשיטתו, על הכלכלה האמריקאית. ומה הם יעשו אתה? גם מור עצמו לא אומר. ההכנסות המאכזבות של הסרט בקופות אומרות אולי שהאמריקאים שונאים את הבנקים, אבל לא באמת מוכנים להפיל את הקפיטליזם. אחרי הכל, גם הם מקווים שיזכו יום אחד לממש את החלום האמריקאי וליהפך לעשירים בעצמם.