>> כשהסרט על קריסת אנרון עלה לאקרנים הסיפור עדיין היה טרי. בשיאה, אנרון נמנתה עם עילית החברות האמריקאיות, וקריסתה סימלה שבר גדול. אני מניחה שלו צפיתי בסרט לפני שלוש שנים, הוא היה מצליח לזעזע אותי במידה ניכרת. אחרי הכל, הסרט מציג באופן ישיר מגוון של הונאות פיננסיות, תאוות בצע שלא יודעת גבולות, מתן טובות הנאה פוליטיות, חברות דירוג ובקרה שנרדמו בשמירה, רגולציה רופפת ומנהלים שגורפים מאות מיליוני דולרים מכספם של יתומים ואלמנות קשי יום. יש בו את כל החומרים שמרכיבים דרמת פשע משובחת, חוץ מהסוף הטוב.
אבל כיום צפייה בסרט "אנרון, הבחורים הכי חכמים בחדר" נראית באור מעט שונה. הצופים של 2010, שחוו על בשרם את התמוטטות חברות הפיננסים של וול סטריט במשבר של 2008, מחוסנים יותר מפני זעזועים. אם כבר, הם חשים הרגשה קלה של דז'ה וו.
לאחר שראינו בנקים גדולים מולאמים וחברות ותיקות כמו ליהמן ברדרס ו-aig קורסות, אפילו פרשת אנרון מצליחה קצת להחוויר. בנקאים שפועלים בניגוד עניינים? מנהלים שחושבים שהכל מותר להם? רגולציה אנמית שלא מצליח לאתר בעיות גם כשהן זועקות לשמים? נו, ספרו לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
ובכל זאת, הסרט מצליח להפתיע. בעיקר ברמת התעוזה והזחיחות של מנהלי אנרון, המייסד והיו"ר קנת ליי והמנכ"ל ג'פרי סקילינג ("האיש עם החזון"), שפרש רגע לפני חשיפת השחיתות - "מסיבות אישיות", כמובן. הם היו הגברים הכי חכמים בחדר, הקורבנות של תאוות הבצע של עצמם, שיכלו להתנהג כפי שהתנהגו רק מכיוון שהאמינו שהם חכמים מדי וגדולים מדי מכדי ליפול (מישהו אמר aig? סיטי?) "היה להם ערך אחד: לעשות כסף", "זה היה יותר מדי קל", מסבירים מרואיינים בסרט את מה שהצופה מצליח להבין מהאירועים עצמם.
אנרון, שהוגדרה "מלכת האנרגיה של טקסס", נחשבה לסיפור הצלחה עצום. המספרים של החברה היו מדהימים. היא העסיקה 20 אלף עובדים בארה"ב ובשאר העולם והגיעה למחזור הכנסות שנתי של 100 מיליארד דולר.
התאגיד היצירתי בעולם
אנרון התחילה לפעול בשנות ה-80 לאחר מיזוג של שתי חברות לצינורות גז שנקלעו לקשיים. בתוך שנים ספורות היא נהפכה למובילה בפיתוח שוק למסחר מתוחכם באנרגיה - קנייה ומכירה של חוזים עתידיים על חשמל וגז טבעי, בדומה לחיטה או קפה. בשנות ה-90 העבירה אנרון את עיקר פעילות המסחר לאינטרנט.
היא היתה אחת מחברות המסחר המקוון הגדולות בעולם, ומחיר מניותיה שיקף את הבהלה לאינטרנט. כחברת המסחר באנרגיה הגדולה בארה"ב, ריכזה אנרון את רוב המסחר בחשמל במדינות גדולות כמו קליפורניה. הכל נראה טוב. אולי טוב מדי. במיוחד לאחר שמגזין העסקים פורצ'ן הגדיר את אנרון "התאגיד הכי יצירתי בעולם העסקים האמריקאי", ו"אחד מחמשת התאגידים המצליחים בעולם".
השערורייה הגדולה ביותר בוול סטריט נחשפה ב-3 בדצמבר 2001, כשאנרון הגישה את הבקשה לפשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה. בחודשים שלאחר מכן נחשפו אט-אט פרטים מעוררי השתאות הקשורים לאופן הדיווח החשבונאי של החברה. פתאום התברר לעולם שאנרון קברה בשותפויות עלומות חובות גדולים במטרה להעלימם ממאזניה.
השיטה היתה מתוחכמת והשתמשה בנגזרים פיננסיים. אף שהחברה הפסידה כסף, היא המשיכה לדווח על רווחים. את מעשי הרמאות הצליחו מנהלי אנרון להסתיר באמצעות תרגילים חשבונאיים וחברות בנות שנקראו "יישויות מיוחדות" במקלטים כמו איי קיימן. באצטלה של "שוק חופשי" - צמד מלים שחוזר בסרט כמה וכמה פעמים - הצליחו מנהלי אנרון לשטות בשוק החופשי.
לאחר הקריסה התברר כי ראשי אנרון מכרו מניות במאות מיליוני דולרים, תוך שהם ממשיכים להסתיר הפסדים גדולים בדרכים חשבונאיות עקלקלות.
בסרט חוזרים ועולים קטעים מעדויות של בכירי אנרון בפני ועדת חקירה בקונגרס ומתראיינים בו עובדים לשעבר, אנליסטים ומומחים. חלק גדול מהסרט מוקדש לשיחה עם בת'ני מקלין, עיתונאית במגזין "פורצ'ן", שהיתה שותפה לכתיבת הספר שעליו מבוסס הסרט. כבר במארס 2001 החלה מקלין לשאול שאלות בכתבה שנושאה "האם מחיר המניה של אנרון מנופח?" היא היתה הראשונה שרמזה לכך שהמלך עירום.
גם האנליסטים אשמים
הפרשה הוכיחה שבוול סטריט חסרה מערכת של איזונים ובלמים. לכאורה כולם נהנו: עורכי הדין, רואי החשבון, המנהלים, העובדים וכמובן - הבנקאים. וכך, כמעט אף אחד לא יוצא נקי מהסרט. האצבע המאשימה מופנית בעיקר לקנת ליי, ג'פרי סקילינג וחברת רואי החשבון ארתור אנדרסון, שביקרה את הדו"חות המפולפלים וחדלה להתקיים לאחר פשיטת הרגל. האשמה מוטלת גם על האנליסטים שסיקרו את החברה בהמלצות "קנייה" חמות, מבלי שהבינו כלל את המלכודות בדו"חות הכספיים.
הסרט מגלה כי אנליסט של מריל לינץ' שפיקפק באטרקטיביות של מניית אנרון פוטר מתפקידו. זמן קצר לאחר מכן קיבלה מריל לינץ' שתי עסקות לגיוס הון מאנרון. גם כל בתי ההשקעות הגדולים, שהזרימו לאנרון ולחברות הקש שלה כספים ונהנו מרווחים, יוצאים רע.
הקונספירציה הפוליטית נרמזת בסרט באופן שלא משאיר הרבה מקום לדמיון. ליו"ר ליי היו קשרים מצוינים עם משפחת בוש - גם האב וגם הבן, שכינה אותו בחיבה "קני בוי". כפי שמגדיר זאת מרואיין בסרט, "זה היה בלי ספק הקשר הכי חזק של משפחה פוליטית עם משפחת הון בהיסטוריה האמריקאית.
נראה ששני הצדדים הפיקו מכך תועלת הדדית. ליי סייע לבוש הבן לגייס מיליוני דולרים לקמפיין הבחירות שלו ב-2000 וגם עשה לו תעמולת בחירות משמעותית בתוך אנרון. התאגיד לא יצא נפסד מכך וקיבל הטבות כלכליות מממשל בוש.
אחד הסיפורים המדהימים ביותר בסרט מתאר איך ב-2000 וב-2001 גרמה אנרון להפסקות חשמל מלאכותיות בקליפורניה. מדוע? רק כדי להעלות את מחיר החשמל ולהרוויח מהחוזים עליו. רק לאחר הקריסה של אנרון גילו מומחים למשק האנרגיה את האמת.
סוחרי אנרון הביטו בשוק החשמל של קליפורניה, שרק הוסר ממנו הפיקוח הממשלתי ונהפך לפתוח לתחרות - והבינו שקל מאוד לנצל את החוק בקליפורניה. הם עיכבו את זרימת החשמל במקומות מסוימים והזרימו חשמל עודף למקומות אחרים. הם גם שלחו חשמל מחוץ למדינה, ואז לכאורה קנו אותו ממדינה אחרת.
במשך שנתיים ייצרה אנרון הפסקות חשמל מלאכותיות. עסקים (בעיקר קטנים) נפגעו, תושבים ישבו בבית עם פנסים, חולים שחייהם תלויים במכשירי דיאליזה סבלו - אבל למנהלים של אנרון כל זה לא היה אכפת. העיקר שמחיר החשמל נסק.
באחד הקטעים היותר מצמררים בסרט שומעים הקלטות של ברוקרים של אנרון ש"משחקים עם החשמל" וצוחקים לעצמם ש"בקצב הזה נוכל לפרוש לפנסיה לפני גיל 30". במקביל ישבו תושבי קליפורניה בעלטה, נתקעו במעליות ונקלעו לתאונות דרכים שנגרמו בשל השיבושים בפעילות הרמזורים.
24 שנות מאסר
הסרט מסתיים עוד לפני סיום המשפט, כשמנהלי אנרון מכחישים את ההאשמות נגדם. אבל המציאות נמשכת גם אחרי הסרט. בסוף 2006 נמצאו מנהלי אנרון אשמים. חודש וחצי לאחר ההרשעה, עוד לפני שניתן גזר דינו, מת ליי מדום לב. בית המשפט בארה"ב קבע כי יש למחוק את הרשעתו, מכיוון שנשללה ממנו הזכות לערער על פסק הדין. בכך נמנעה מהממשל גבייה של 43 מיליון דולר מעיזבונו של ליי.
סקילינג, ששילם על ההגנה המשפטית שלו 30 מיליון דולר, נידון ל-24 שנות מאסר ועוד 4 חודשים. הוא גם נדרש לשלם 50 מיליון דולר לקרן פיצויים עבור קורבנות אנרון, וצפוי להשתחרר מהכלא בגיל 76. סמנכ"ל הכספים השיג עסקה עם התובעים ונידון לשש שנות מאסר בלבד.
פרשת אנרון כבר מתחילה להתפוגג מהזיכרון הציבורי. היא פינתה מקום לפרשיות שחיתות חדשות, גרנדיוזיות יותר, מהסוג שנחשף בסוף 2008 עם הנוכל ברני מיידוף. הפרטים אמנם שונים, אבל סיפור המסגרת נותר זהה: נוכל מתוחכם שמונע מבצע כסף, סביבה עסקית פרועה ונטולת פיקוח, גופים פיננסיים שמונעים על ידי אינטרסים אישיים ומשקיעים שמעדיפים לעצום עיניים כל עוד הכסף נכנס לחשבון - גם אם מדובר בחשבון מזויף.
האנשים המושחתים ביותר בחדר
מאת: אפרת נוימן
4.2.2010 / 10:39