בנקאים מעדיפים בלונדיניות

>> בנובמבר 2005, כשעדיין הייתי כתב מתחיל ב-themarker, נשלחתי לראיין את ר' - אחד ממנהלי ההשקעות הגדולים בישראל. זו היתה פגישה חשובה, והתכוננתי לקראתה במשך כמה שבועות.

השיחה עם ר' היתה מעניינת. במשך כשעה הוא הסביר לי על מבנה השוק ועל ההיגיון הטמון בהשקעות שהוא ביצע. ואולם כיום, בחלוף חמש שנים, אני זוכר מהפגישה הזאת רק דבר אחד. בתום הראיון קם ר' כדי ללוות אותי לדלת. כשהלכתי בעקבותיו נגלתה לעיני כרזה ממוסגרת של הסרט "וול סטריט", שהיתה תלויה על הקיר. ר', שעשה חלק גדול מהקריירה שלו בוול סטריט, הבחין בעניין שגיליתי בכרזה. הוא מיהר להתפאר בכך שזו לא סתם כרזה, אלא עותק שמתנוססות עליו החתימות של הבמאי אוליבר סטון והכוכב הראשי מייקל דאגלס.



לאחר שסיימנו להתפעל יחד מהסרט המופלא ושנייה לפני שעמדתי לעזוב את החדר נתן לי ר' את אחת העצות הטובות שקיבלתי בחיי המקצועיים. "תקשיב, וול סטריט זה לא מה שזה נראה", אמר. "אם מישהו שם אומר לך שעכשיו לילה, תוציא את הראש החוצה ובדוק היטב אם זה לא בוקר". את הלקח הזה לקחתי אתי לכל ראיון שערכתי מאז.



זו לא היתה התובנה הראשונה שהוליווד סיפקה לי על העולם הייצרי של עסקי הפיננסים. כמה שנים לפני אותה שיחה יצא לי לצפות בסדרת הטלוויזיה האמריקאית " the $treet" (הרחוב), שעוסקת בעולמם של בנקאי ההשקעות בוול סטריט. הסדרה עלתה לאוויר בארה"ב בנובמבר 2000, ממש לתוך התהליך הכואב של יציאת האוויר מבועת מניות הדוט.קום. בישראל היא שודרה רק ב-2002, ולא זכתה לפופולריות גדולה.



רוחם של ימי הבועה העליזים שלפני תחילת המילניום ניכרת היטב בסדרה. אחת הדמויות בה היא סוכן שחקנים שרוצה להנפיק מניות של שחקן כדורסל שעוד לא שיחק אפילו משחק אחד בליגה המקצוענית. הוא מעוניין להנפיק את השחקן לפי שווי של 70 מיליון דולר ("לא הייתם רוצים לקנות מניה של מייקל ג'ורדן ב-1984?" הוא מנסה לשכנע את החתמים ומנהלי ההשקעות). יש שם גם יזם שטוען שמצא את הנוסחה לפיתוח הגרסה הנשית לוויאגרה, והוא זקוק להלוואת גישור של עשרות מיליוני דולרים להשלמת הפיתוח. אלה רק שתי דוגמאות משלל ההנפקות והעסקות המוזרות שמלוות את הסדרה.



עלילת " the $treet" עוקבת אחר חבורת סוחרי מניות ובנקאי השקעות צעירים, העובדים בבית השקעות ניו יורקי שנושא את השם בלמונט-סטיבנס. 11 פרקי הסדרה שופעים כסף, שמפניה, חליפות נוצצות ובלונדיניות חטובות. הם לוקחים את הצופה לטיול בחדרי הישיבות, ברצפת המסחר, במסיבות הפרועות - וכמובן, גם בחדרי המיטות של הסוחרים.



בסדרה חמש דמויות מרכזיות: ג'ק קנדרסון (טום אוורט סקוט) - סוחר מניות וכוכב עולה בחברה; פרדי זאקר (ריק הופמן) - סוחר מניות ותיק, אימפולסיבי ומחוספס; כריס מקונל (שון מאהר) - סוחר מניות שחולם לפרוש כנפיים ולהיפגש עם המיליונים; תום דיוואק (ג'אנקרלו אספוזיטו) - מנהל בית ההשקעות הקשוח; וקתרין מילר (ג'ניפר קונלי) - יד ימינו של דיוואק. לצדם מככבות שורה של דמויות מוכרות בכל בית השקעות: האנליסט החמוד והחכם, בנקאית ההשקעות המצודדת, מנהלת השיווק רוקמת המזימות - וכמובן, המתמחה.



אי אפשר לנצח מידע פנים



בפרקים הראשונים של הסדרה צריכים העובדים בבלמונט-סטיבנס להתמודד עם הירידה במעמדו של בית ההשקעות. "ברבעון האחרון ירדנו ארבעה מקומות בדירוג עסקי הבנקאות ו-12 מקומות במכירות ומסחר. אנחנו עושים פחות כסף, מה שאומר שהג'וב שלי בסיכון - ולכן המשרות שלכם בסיכון", מצליף מנהל בלמונט-סטיבנס בעובדים בישיבת הבוקר. מקונל יוצא מהישיבה עם תחושה ברורה שהדברים כוונו בעיקר אליו, לאחר שבית ההשקעות רשם הפסדים של כמה מיליוני דולרים בגין עסקות גרועות שביצע.



עוד באותו יום אלת המזל של הסוחרים שולחת למקונל מתנה. "יש שמועה שהמנכ"ל של הולדן תעשיות, טד הולדן, נעדר", מספר לו אחד הסוחרים ברצפת המסחר, ואחר מוסיף: "חבר מקרן השקעות סיפר לי לפני רגע שהיה נוכח בשיחת ועידה עם המטוס של הולדן שהתנתקה בפתאומיות".



"מה אתה יודע על הולדן?" שואל מקונל את חברו הטוב ושכנו ברצפת המסחר, קנדרסון, שמשיב בדאגה: "יצאתי עם הבת שלו". מקונל לא מצליח לשכנע את קנדרסון לעבור עבירת מידע פנים ולהרים טלפון לדייט לשעבר, ובכל זאת מחליט להמר נגד המניה של הולדן - הימור שמתברר מהר מאוד כמוצלח.



"בשעה האחרונה נצפו בני משפחה וקולגות מודאגים מגיעים למטה החברה", מדווחת מגישת החדשות בטלוויזיה. ואולם לאחר שפעל לפי אמרה ידועה בוול סטריט - "קנה כשיש שמועה" - מתרשל מקונל בציות לחלקו השני של המשפט: "מכור כשמגיעה הידיעה". המניה צונחת, אך מקונל לא מסתפק ברווחים ומגדיל את ההימור נגדה.



בסצינה הבאה קנדרסון מגיע לביקור תנחומים אצל חברתו לשעבר, שמספרת לו בסוד כי כבר למחרת מותו של אביה סוכם על מכירת הולדן תעשיות. המשמעות: המניה בדרך למעלה. לאחר זמן מה, כשהמניה מתחילה לטפס, קנדרסון מייעץ למקונל לסגור את הפוזיציה. "למה אתה חושב שהמניה לא תחזור לרדת?" שואל מקונל רוגז. "כי אני פשוט יודע!" משיב בנחרצות קנדרסון. מקונל והצופים מפנימים במהירות את הלקח: שמועות זה נחמד, אבל אין דבר שיכול לנצח מידע פנים.



יד אחת מנפיקה, השנייה קונה



בשוק ההון הישראלי מתקיים בימים אלה ויכוח נוקב לגבי השאלה אם ראוי להשאיר את חברות החיתום בתוך בתי ההשקעות בשל ניגודי האינטרסים הפוטנציאליים. "the $treet" מספקת כמה תובנות לגבי הטוב והרע שבשילוב הזה.



הצד החיובי של השילוב מוצג בהנפקה של חברת התוכנה הדמיונית דקלן, המנוהלת על ידי בלמונט-סטיבנס. בבית ההשקעות מתלבטים אם לקבוע למניה מחיר של 60 דולר או 70 דולר. "הסחורה שלנו טובה. אני ממליץ להנפיק ב-60 דולר ולתת לשוק להעלות את המניה ל-70 דולר", ממליץ קנדרסון בישיבה עם בעלי החברה והחתמים. אלא שבבוקר ההנפקה ההמלצה מתבררת כרעה. המניה צונחת, ובעלי החברה שואגים על קנדרסון ועל צוות החתמים: "מדוע לא הנפקנו ב-70 דולר"?



קנדרסון מתעקש שצדק ונוזף בבעלי החברה: "שבו בשקט ותנו לי לעשות את העבודה!" הוא מרים את הטלפון ומורה: "קנה 30 מיליון דקלן". "לא מספיק שדפקת את ההנפקה, אתה גם מסכן אותנו בהפסד", נוזף בו המנהל, דיוואק. "הסחורה טובה. אם אנחנו נקנה המשקיעים יבינו את זה ויבואו", הוא עונה. כעבור כמה שניות מתברר שהוא צודק. הצבע הירוק מרצד על המסך, המניה תופסת תנופה, בעלי המניות קופצים לשמים ומנהל בית ההשקעות מחייך מתחת לשפם. 1:0 לטובת החיתום.



ואולם כעבור כמה פרקים מגלים הצופים את הצד השני של השילוב בין פעילות חיתום לבתי השקעות. גם בהנפקה של חברת גרין פלאנט עושה קנדרסון מאמץ כדי לתמוך במחיר המניה בימים שלאחר ההנפקה ומזרים ביקושים. לתדהמתו הוא מגלה כי בית ההשקעות שלו מוכר במקביל כמות נכבדת של מניות, שמפילה את המחיר.



כשהוא ניגש לדיוואק כדי לברר את העניין, הקהל מקבל שיעור בניגודי עניינים. מנהל בית ההשקעות מגלה לסוחר כי המניות שנמכרות נרכשו בהנפקה בעבור לקוח גדול אחר, שהוא במקרה חברת תוכנה גדולה המתכננת לבצע הנפקה בקרוב. דיוואק מסביר לקנדרסון שמבחינת בולמנט-סטיבנס עדיף שהמניה של גרין פלאנט תרד מאשר שחברת התוכנה לא תהיה מרוצה ותשאיר את בית ההשקעות מחוץ להנפקה שהיא מתכננת לבצע.



בסדרה העדיפו להמחיש את ניגוד העניינים באמצעות מקרה שבו מעדיף בית ההשקעות את האינטרס של לקוח גדול המנהל אצלו תיק השקעות על פני זה של לקוח של עסקי החיתום. לצופה האינטליגנטי נותר לתהות מה קורה כאשר מול לקוח החיתום עומדים לקוחות פרטיים קטנים של ניהול התיקים - ולא חברה גדולה שמתכננת הנפקה.



סקס, דולרים ועמלות



צד מכוער נוסף של וול סטריט נחשף בפרק שבו מנהל קרן השקעות גדולה משיקגו מגיע לניו יורק כדי לבחון את יחסי העבודה עם בנק ההשקעות הוותיק שלו. דיוואק סבור כי זוהי הזדמנות טובה לצוד לקוח, ומבקש מהעוזרת שלו, מילר, להכין מצגת.



כשמנהל קרן ההשקעות מגיעה לפגישה מגלה מילר כי מדובר בטיפוס וולגרי, שמתעניין בעיקר בכמות המסכים השטוחים במשרד ובעיצוב השירותים. למרות רתיעתה מהמנהל, היא מסכימה להצטרף אליו לארוחת ערב. מה לא עושים כדי לזכות בלקוח של מיליארדים.



בזמן הארוחה מציע המנהל למילר עסקה מקורית: "תני לי לגעת בשדיים שלך ואני אדאג להעביר חלק מהפעילות לבית ההשקעות שלך". מילר לא מתבלבלת. היא מסרבת, אך משיגה עסקה טובה יותר: היא לא תספר לאף אחד על מה שקרה והוא יעביר את הפעילות.



זו אינה הפעם היחידה שבה מעורבים בסדרה סקס ועסקים. באחד הפרקים נפגשים כמה סוחרים ואנליסטים עם מנהל כספים של חברה הרוצה לגייס 2 מיליארד דולר באג"ח. "עזבו אתכם משטויות. אני רוצה שתבינו שאני מסינסינטי, ומבחינה חוקית אם אני לא במדינה אז אני לא נשוי. אני רוצה לזיין", מכריז המנהל. הברוקרים מבינים את הרמז הדק, מזדרזים לשכור חדר ולהזמין נערות ליווי. בסוף הפרק הם מוצאים את עצמם בתא המאסר לאחר שמתברר כי נערות הליווי היו שוטרות סמויות.



לא מדובר בסיפור מופרך. בוול סטריט האמיתית התוודתה באחרונה כריסטין דיוויס, לשעבר מנהלת של שירות נערות ליווי בניו יורק, כי בנקאי השקעות ועורכי דין מוול סטריט הזמינו באמצעותה שירותי ליווי - ושילמו באמצעות כרטיסי אשראי שהיו שייכים לחברה שבה עבדו.



שואבי דולרים



פרדי סאקר, סוחר המניות המחוספס, הוא דמות משנית בסדרה - אבל נדמה כי הטקסטים הקצרים שלו מתמצתים יותר טוב מכל עלילה את מהותה של וול סטריט.



בכל פרק מקבל סאקר כמה שניות מסך שבהן הוא צורח לתוך הטלפון. פעם זה לקוח שלא רוצה לקנות ("אתה לא רוצה להמשיך לשבת בקאנטרי קלאב ולתת לי לדאוג לזה שהילדים שלך ילכו לאוניברסיטה?") ופעם לקוח שמוכר ("דקלן שמקלן. מה הקשר למניות הפארמה? זה תפוחים ותפוזים"). ואולם את אחת התובנות המעניינות ביותר לגבי וול סטריט מספק סאקר דווקא בשיחה עם אשתו, שמאיימת לעזוב אותו לאחר שנעצר באשמת שידול לזנות. "אני משיג ללקוחות את מה שהם רוצים, אם זה מניות, כרטיסים ליאנקיס או זונות", הוא צורח. "זאת העבודה שלי. יכול להיות שזה לא יפה, אבל זה מה שאני עושה. את חושבת שזה קל לייצר 5 מיליון דולר בשנה מעמלות?"



בהזדמנות אחרת מעניק סאקר שיעור זריז לגבי אופן הפעולה של וול סטריט, כשבעל חברה מודאג לא משוכנע שבלמונט סטיבנס מסוגלים לבצע את ההנפקה של החברה שלו. "למכור אג"ח זה כמו למכור שואבי אבק - זה מוצר, וכל מה שאתה צריך זה מישהו שיקנה", הוא אומר. "ההבדל היחיד שבמקרה הזה הקונים לובשים חליפות יקרות ויש להם mba. הדבר המצחיק הוא שהם החברים שלי, המשרתים שלי, הכלבות שלי. וול סטריט זאת עיר קטנה ואני ראש העיר. אני אוכל עם האנשים האלה, אני שותה עם האנשים האלה, אני מזיין עם האנשים האלה. אם פרדי סאקר אומר להיכנס - הם נכנסים!"