>> אבא שלי אמנם מתגאה בי בכל הזמנות אפשרית, אבל בסתר לבו הוא היה רוצה שאהיה עשירה. הוא מעולם לא אמר לי את זה, אבל יש דברים שאתה מבין גם בלי שההורים יאמרו לך.
הוא בטח היה מאוד שמח אם הייתי עובדת אצל גורדון גקו מהסרט "וול סטריט" או אצל טייקון דומה - דומה מבחינת העושר ולא המעשים הפליליים, כמובן. אתם יודעים, אנשים כמו נוחי דנקנר מאי.די.בי. או יצחק תשובה מדלק. אולי אפילו אצל שרי אריסון.
למה? כי אבא שלי תמיד עבד קשה, והוא חושב שכסף זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים. אבא שלי נושא צלקת כלכלית מהעבר. הוא עובד כל כך קשה והוא כל כך מודאג מהפנסיה עד שהוא לא שם לב שהחיים שלו, טפו טפו, די יפים כבר הרבה שנים. הוא יכול להתגאות בעצמו: יש לו דירה נחמדה, זוגיות שנהפכה עם השנים למודל לחיקוי, הרבה חברים וילדים מוצלחים. וגם הבנקים כבר לא מצלצלים אליו הביתה ולא שולחים את אנשי ההוצאה לפועל כדי שיעקלו לו את הטלוויזיה.
למה אני מספרת את זה? כי אבא שלי מזכיר לי את אבא של באד פוקס, הדמות המרכזית בסרט "וול סטריט", שצולם לפני 23 שנה ועדיין רלוונטי כל כך גם בימינו. בחברה הישראלית, כמו האמריקאית בכלל ובשוק ההון בפרט, אף אחד כבר לא מכבד עבודה קשה. הכבוד היחיד הוא לכסף. כסף קל ומהיר - והרבה כסף.
אין כזה דבר כסף קל
"וול סטריט" יצא לאקרנים בעיתוי מדהים: חודש לאחר המפולת הגדולה של אוקטובר 1987. המפולת התרחשה לאחר שהמדדים המובילים של וול סטריט הגיעו לשיאים חדשים: ערב המשבר הגיע דאו ג'ונס לשיא של כ-2,250 נקודות לאחר עלייה של כ-80% מתחילת 1985. ב-19 באוקטובר - שנקרא לאחר מכן "יום שני השחור" - הוא איבד 22.6%.
באחרונה פורסם כי במאי הסרט, אוליבר סטון, מתכוון לביים סרט המשך (ראה תיבה בעמוד הבא). גם סרט זה ייצא בעיתוי מדהים - תחילת ההתאוששות של הכלכלה האמריקאית מהמשבר הגדול של 2008, המשבר שבו נפלו מוסדות פיננסיים ענקיים כמו בר סטרנס וליהמן ברדרס ונחשפה הונאת הענק בקרן ההשקעות של ברני מיידוף.
"וול סטריט" עוקב אחר באד פוקס (השחקן צ'ארלי שין) - ברוקר מתחיל וישר שמנסה לפלס את דרכו לצמרת כשהוא מוכן לעשות הכל, כולל לעבור על החוק למען הגורו שלו גורדון גקו (מייקל דאגלס) שנוהג להשתלט על חברות ולפרק אותן. בסוף, כמו תמיד בסרטים אמריקאיים, פוקס מתעשת ומבין את מה שאמרו לו הקולגות שלו בתחילת הסרט: אין כזה דבר כסף קל. אבל הדרך להתעשתות היא ארוכה.
"זה כבר לא כבוד להיות עני", מסביר באד בתחילת הסרט לאביו (מרטין שין), לאחר שזה נוזף בו על שלא נשאר בחברת התעופה שבה עבד.
"לו נשארת כאן היית יכול כבר להיות מפקח במקום איש מכירות", טוען האב. "אני לא איש מכירות, אני ברוקר", אומר באד. "אתה מתקשר לאנשים ומבקש כסף, נכון? אז אתה איש מכירות", עונה האב.
אבל על גקו מסתכל פוקס, המכונה "באדי בוי", בעיניים מצועפות: "תני לי להיכנס אליו רק לרגע כדי לומר לו מזל טוב ולתת לו במתנה את קופסת הסיגרים הזאת. היום זה יום ההולדת שלו, את יודעת", מבקש באד ממזכירתו של גקו בתחילת הסרט. "מאיפה אתה יודע?" שואלת המזכירה. "זה כתוב בתנ"ך", משיב פוקס ומראה לה גיליון של המגזין פורצ'ן עם תצלום של גקו על השער.
יותר טוב מסקס
דמותו של גקו נהפכה עם השנים לסמל של וול סטריט - סמל לתאוות בצע שלא יודעת שובע. דור שלם של בנקאים וברוקרים גדל על ברכיהם של סטון וגקו, ואת התורה שלמדו מהם יישמו ביצירה של בועת מניות הטכנולוגיה של שנות ה-90 ובועת הנדל"ן של העשור הקודם. לאן הובילה התאווה לכסף קל את אמריקה אנחנו כבר יודעים.
ב"וול סטריט" העבודה אינה חשובה, חשוב רק כמה אתה מרוויח. נדמה לי שגם כיום, אצל אנשים רבים שנמצאים בתחום הפיננסים העבודה נהפכת למשנית לכסף. אבל זה לא מתחיל בצעירים, אלא בהורים שלהם.
באחרונה נפגשתי עם אחד המנהלים הבכירים בשוק ההון הישראלי. "העיתונות המודפסת גוועת והולכת", הוא אמר לי. "זה יופי שאת רוצה לעבוד ב-themarker, אבל כדי לקנות דירה ולחיות בכבוד את צריכה שיהיו לך 10 מיליון שקל במזומן היום. עם סיפוק בעבודה לא תלכי לשום מכולת". אני מניחה שאת המסר הזה הוא יעביר לילדיו, גם אם לא יתכוון לעשות זאת.
אותו מנהל בכיר מרוויח מיליוני שקלים בשנה, לא כולל בונוסים. "אני כבר לא צריך לעבוד יותר. אני יכול לעשות מה שאני רוצה", הוא הסביר לי באותה הפגישה. "אבל מה עוד אתה רוצה?" תהיתי. גם פוקס שואל את גקו שאלה דומה: "תגיד לי, גורדון, מתי זה נגמר? כמה יאכטות יספיקו לך? כמה זה מספיק?" הטייקון הנערץ משיב בנאום:
"רק הכסף קובע, השאר זה סתם דיבורים. זו לא שאלה של מספיק. זה משחק סכום אפס. מישהו מרוויח ומישהו מפסיד. הכסף עצמו לא מופסד ולא מורווח, הוא פשוט עובר מיד ליד. זה הקפיטליזם במיטבו. המאיון העליון במדינה חולש על מחצית מעושרה - חמישה טריליון דולר. שליש מגיע מעבודה קשה ושני שלישים מירושה, ריבית שמגיעה לאלמנות ובנים טיפשים. מה שאני עושה, עסקות בבורסה ובנדל"ן, כל זה שטויות. אני לא יוצר כלום, אני שולט. אנחנו קובעים את הכללים - החדשות, המלחמה, השלום, הרעב, מחיר המהדקים המשרדיים. אתה לא כזה נאיבי כדי להאמין שאנו חיים בדמוקרטיה, נכון? זה שוק חופשי ואתה חלק ממנו. יש לך את האינסטינקט להרוג".
בהזדמנות אחרת מראה גקו לפוקס הצעיר את הבניין הראשון שבו השקיע בניו יורק. "מכרתי אותו ברווח של 800 אלף דולר", הוא מגלה. "בוי, זה היה יותר טוב מסקס".
כשראיתי את הסרט תהיתי: האם שיחות כאלה יכולות להתנהל גם בין הטייקונים המקומיים שלנו לחבורת הצעירים שהם מטפחים? נניח, בין נוחי דנקנר לבין עוזרו חיים גבריאלי, בין יצחק תשובה לבין אחד ממנהלי החברות שלו, בין שרי אריסון לבין מנכ"לית אריסון השקעות אפרת פלד?
עוד כסף, עוד שליטה
כל טייקון ובן הטיפוחים שלו - וכל טייקון ומה שלא מספיק לו. לנוחי דנקנר לא מספיקות חברת סלולר, רשת קמעונות וחברת נדל"ן גדולה - הוא רוצה גם בנק. לשרי אריסון לא מספיקים בנק, חברת נדל"ן והיאכטה הכי גדולה באגן הים התיכון - היא רוצה גם מיזם מים ענקי. וליצחק תשובה לא די בנדל"ן, במלון בניו יורק, בנפט, בגז, ובחברות ביטוח ורכב - גם הוא רוצה קצת בנקים. ומלון בלאס וגאס. ואת תעלת הימים.
ברוני הכסף והכוח יודעים שלא מספיק רק לחלק את העולם ביניהם. לפעמים גם צריך לזרוק עצם קטנה לציבור. שלא יחשוב, חלילה, שחיי הפאר האלה באים על חשבונו. איך עושים את זה? תורמים. משום כך גקו משלם מיליון דולר כדי לקבל מושב בדירקטוריון הספארי. נוחי דנקנר מפנה בדרך כלל את התרומות ליישובי קווי העימות, אילן בן דב מתרכז בטיפולי שיניים ואצל אריסון זו כבר "מהות חיים" שלמה.
עוד כסף, עוד שליטה ועוד יכולת השפעה הם הבסיס לוול סטריט - המציאות וגם הסרט.
הזמן הטוב ביותר לראות אותו הוא עכשיו, רגע לפני שהמשבר מתפוגג. הוא מלמד הרבה דברים: כמה קשה להחזיק דירה בניו יורק או בתל אביב - ובכלל, כמה קשה להתפרנס רק מעבודה קשה בלי לעגל פינות; איך הגבולות בין החוקי ללא חוקי מיטשטשים; כמה קל להתפתות לקיצורי דרך; כמה נכון שהנכס הכי יקר הוא מידע; כמה קל לעשות שימוש במידע פנים במקום לבצע ניתוח כלכלי; כמה קל לעבור משימוש במידע פנים לפריצה למשרדים לצורך השגתו; כמה קל ומפתה להריץ שמועות ומניות; כמה די ברעיון משעשע כדי להנפיק חברה; וכמה העדר תמיד תמים ולכן מפסיד. וכשהעדר מפסיד, יהיה מי שיחגוג על חשבונו בגדול.
אבל הדבר הכי חשוב שמלמד הסרט הוא שהסגידה לכסף מעוורת ולוכדת גם את האנשים הערכיים והישרים ביותר. מי יודע - אולי אפילו ברני מיידוף היה בתחילת הסרט של חייו בוול סטריט באד פוקס צעיר ונאיבי. ?
In Greed We Trust
TheMarker
4.2.2010 / 11:47