>> "אני אוהב כסף. אני אוהב כסף אפילו יותר מאשר את מה שאפשר לקנות בו. יש רק דבר אחד שאני אוהב יותר: כסף של אחרים".
שמו הישראלי של הסרט "other people's money" - "הולך על כל הקופה" - הוא החמצה נוראה: בשוק ההון אין עמדה נחשקת יותר מניהול כספם של אחרים. הכסף שלכם יגדל או יתכווץ, אבל בסופו של יום המסחר מנהל ההשקעות תמיד (תמיד!) יגבה מכם דמי ניהול שמנים. ככה זה: אתם לוקחים סיכון, הוא לוקח עמלה.
גארפילד: מה עם פחיות טרנדל?
גרנגר: תושבי העיר תובעים את טרנדל כי לא עמדו בתקנות איכות הסביבה, ויש טענות למחלות בקרב האזרחים.
גארפילד: יופי. ממש לפני שייקחו אותם לכלא תגיש להם הצעה.
לורנס גארפילד (דני דה ויטו) הוא איש עסקים שנהנה לרכוש חברות בקשיים, לפרק אותן וללכת הביתה עם הרבה כסף מזומן. הוא קצת פחות שרמנטי ממקבילו ריצ'רד גיר ב"אשה יפה", ולכן אינו מחזיק ליד מיטתו מאהבת, אלא מחשב בשם "כרמן" וצי של 17 עורכי דין. מולו ניצבת חברת הכבלים של ניו אינגלד, מפעל מסורתי שניהולו עובר מדור לדור במשפחת יורגנסון. מניית המפעל מאבדת גובה כבר שנים, אבל התייעצות עם "כרמן" מראה שפירוק המפעל ומכירת הציוד והקרקע יניבו קופה נאה של 100 מיליון דולר.
גארפילד: זו השיטה האמריקאית. אני עושה את עבודתי. אני קפיטליסט. אני פשוט פועל לפי חוק היוזמה החופשית: החזקים שורדים.
קייט: לא החזקים הם ששורדים, אלא השמנים. יום אחד מישהו יקבל שכל ויחוקק חוקים שיוציאו אותך מהמשחק.
גארפילד: הם יכולים להעביר איזה חוקים שהם רוצים. הם יכולים רק לשנות את הכללים, הם לא יכולים להפסיק את המשחק. אני לא הולך לשום מקום. אני מסתגל.
שני סרטים בולטים, "וול סטריט" ו"חדר לחץ", מראים כמה קל לעשות כסף בדרכים לא כשרות: גורדון גקו סוחר במידע פנים, אחרים מוכרים מניות של חברות דמיוניות.
דה ויטו מראה שדווקא היצמדות לחוק מניבה את הכסף הגדול: הוא מגיש את הטפסים הנכונים, קונה את המניה בבורסה, מגיע לאסיפת בעלי המניות כדי לקדם את מטרותיו - ובעיקר דורס את כל מי שלא חושב כמוהו. זו תמציתה של השיטה הקפיטליסטית: העשירים שורדים, גם אם על חשבון החלשים מהם.
יורגנסון: בעבר, אילי העסקים המושחתים לפחות השאירו מאחוריהם משהו: מכרה פחם, מסילת רכבת, בנק. האיש הזה לא מותיר דבר. הוא לא מייצר דבר, לא מנהל כלום - ומאחוריו משאיר רק סופה של ניירת, כדי לכסות על הכאב. לו היה אומר: 'אני יודע לנהל את העסק טוב ממך', היה על מה לדבר. אבל הוא לא אומר את זה. הוא אומר: 'אני אהרוג אתכם, כי ברגע המסוים הזה אתם שווים יותר במותכם מאשר בחייכם'. אם זה יקרה נהפוך לאומה שמייצרת רק המבורגרים, מחנכת רק עורכי דין ומוכרת רק מקלטי מס. זה רצח. רק שבוול סטריט קוראים לזה 'העלאת ערך המניה למקסימום'. הם טוענים שזה חוקי ומשתמשים בשטרות במקום במצפון.
כמה אירוני לצפות בסרט דווקא בימים שבהם סוחרי המניות של וול סטריט מואשמים ביצירת המשבר הנוכחי. הסוחרים תמיד יוצגו באור שלילי: הם ירמו, יבגדו וימכרו את נשמתם ואת נשמת אחרים תמורת כסף. אפילו שמו של הגיבור - גארפילד, כשמו של החתול השמן והעצלן - מעיד על גרגרנותו.
הבעיה של אנשי שוק ההון היא שקל לשנוא אותם, בדיוק כמו שקל לשנוא את גובי המסים. הם מושכים משכורות עתק תמורת משחק בכספם של אחרים, עורכים עסקות ענק שאיש לא מבין ומתעניינים אך ורק בקופת המזומנים - גם במחיר של יצירת משבר. זו הסיבה לכך שצפייה בסרטי וול סטריט היא חווייה מטרידה. בסופו של דבר, אלה האנשים שמנהלים את כספי הפנסיה של האזרח הקטן. עם זאת, לעתים יש בתפישה זו עוול: כן, הם שואפים להשיג תשואות גבוהות כמעט בכל מחיר, אך בסופו של דבר התשואות מגיעות לקופת הגמל או לקרן הפנסיה ומבטיחות רמת חיים גבוהה בימי הפרישה.
גארפילד: אני לא מייצר כלום? אני מייצר עבורכם כסף, וזו הסיבה היחידה שקניתם את המניות. אתם רוצים להרוויח כסף ולא אכפת לכם אם הם מייצרים כבלים, עוף בגריל או מנדרינות. אתם רוצים להרוויח!
כאן צריכה האנושות להחליט מה היא מעדיפה: חברות שמשיגות רווח נקי בכל מחיר או חברות פחות רווחיות שדואגות לערכים כמו רמת אבטלה נמוכה ותנאים סוציאליים. זוהי אותה תחושת אי נוחות שמתעוררת כשקוראים על חברה גדולה ורווחית שמחלקת דיווידנד שמן לבעלי המניות, ובמקביל מפטרת עובדים.
זו השאלה המרכזית העולה מהסרט: האם החלטה עסקית צריכה להתבסס על שיקולי רווח בלבד, או שאולי יש מקום גם לערכים כמו דאגה לעובדים וקיום עסק משפחתי. גארפילד, אגב, חושב שאין כל הבדל בין הדברים: "המפעל שלכם עומד למות ולפטר עובדים, ולכן כדאי לחסל אותו כל עוד הוא שווה משהו", הוא מטיף על הבמה.
זוהי טענה מוכרת שעולה בכל פעם שבה חברה נקלעת לקשיים ונוקטת את הפתרון הקל ביותר - פיטורי חלק מהעובדים - בטענה שאם לא יפוטרו החברה תיסגר וכולם יסבלו. זו טענה פשטנית, שכן היא מתעלמת מרעות חולות אחרות שאפשר למצוא באותן חברות: שכר עתק לבכירים, תגמולים על ראייה קצרת טווח ואי התרחבות לשווקים חדשים. עובדה, בסוף הסרט מעלים העובדים הצעה להסב את החברה למפעל לייצור כריות אוויר - עסק צומח המאופיין ברווחים גבוהים.
לדרוויניזם אין מצפון
מאת: טל לוי
4.2.2010 / 11:47