עלילות מייקל בעיר הגדולה

>> רגע לפני שעזב את החווה המשפחתית בקנזס ונסע לניו יורק כדי לנסות את מזלו בוול סטריט, ברנטלי פוסטר חייך אל אמו חיוך בוטח. "אל תדאגי", הוא אמר לה, "אני הולך לעשות המון כסף בניו יורק. בפעם הבאה שתראו אותי בקנזס אני אגיע במטוס הפרטי שלי". לשחקנית שגילמה את אמו של פוסטר בן ה-22 (מייקל ג'יי פוקס) אמנם היה מבט מעט סקפטי, אבל לצופים שגדשו באפריל 1987 את בתי הקולנוע כדי לראות את "סוד ההצלחה שלי", הביטחון העצמי של הגיבור נראה מן הסתם נטוע היטב במציאות.



הסרט צולם ב-1986 - השנה הטובה ביותר של וול סטריט בעשור ההוא. בתחילתה, עמד מדד הדאו ג'ונס על מעט יותר מ-1,500 נקודות. בסופה הוא גירד את ה-2,000, ואז רק המשיך לעלות - עד למפולת הנוראית של אוקטובר 1987, שזכתה לכינוי "יום שני השחור".

אבל מדוע להקדים את המאוחר ולהשחיר את זיכרון הימים הוורודים-זרחניים שמככבים בסרטו של הרברט רוס? הרי "סוד ההצלחה שלי" נכתב והופק בימים שבהם מדיניותו של הנשיא הרפובליקאי רונלד רייגן השאירה מאחור את הסטגנציה הכלכלית של שנות ה-70 והפכה את אנשי התאגידים של וול סטריט לגיבורים האמריקאים החדשים.



ארה"ב של הנשיא השחקן התמכרה ליוזמה חופשית, להקלות מס לחברות הענק ולריסוק ועדי העובדים הגדולים. האמריקאים היו צריכים נרטיב של צמיחה, והאנשים שבחליפות מניו יורק סיפקו למפיקי הסרטים בדיוק את זה. בשוליים אמנם נאנקו תחת הנטל הכלכלי מיליוני חלשים שהמדיניות לא היטיבה עמם, אבל הוליווד, כידוע, אוהבת את הסיפור של המצליחנים. לא סתם השיר המזוהה ביותר עם הסרט הוא "i'm walking on sunshine".



פוסטר הוא בוגר קולג' טרי שמגיע לניו יורק בראשונה בחייו, כדי לעבוד בתאגיד גדול, אלא שביום העבודה הראשון הוא נתקל בבוס שאורז את חפציו לתוך ארגז קרטון. הקנזסי ההמום מתבשר שהתאגיד נמכר לבעלים חדש, שהחליט לפטר את כל העובדים, ושכעת הוא לגמרי לבד ונטול פרנסה בעיר הגדולה.



בלית ברירה מגיע פוסטר אל משרדיו של דודו המנוכר, הווארד פרסקוט, ומתחנן בפניו שיעסיק אותו. הדוד, המנהל ביד רמה את תאגיד פמרוז שהקים אביה של אשתו ורה, נענה לבקשה בחוסר חשק ושולח את פוסטר לחדר הדואר עם הפרולטרים.



ואולם פוסטר האמביציוזי לא שוקט על שמריו. בזמנו הפנוי הוא לומד על עוצמותיה ועל חולשותיה של פמרוז באמצעות עיון בדו"חות שאליהם הוא נחשף; הוא מתאהב באשפית הכספים בוגרת הארוורד כריסטי ווילס (הלן סלייטר בתסרוקת שרק עבורה כדאי לראות את הסרט); והוא אפילו נהפך בטעות למאהבה של אשתו המשועממת של דודו.



עם זאת, מה שגוזל את רוב האנרגיה שלו הוא המשחק הכפול שהוא מנהל בתאגיד. פוסטר מגלה משרד פנוי בבניין ומשתלט על זהותו של קרלטון וויטפילד, מנהל מחלקה חדש שעוד לא החל לעבוד. מצויד בזהות מפוצלת, הוא מלהטט בין החיים בתחתית הסולם התאגידי לחיים שבפסגתו. הוא מחליף במהירות בגדים במעלית, משקר לעמיתיו במרתף ובקומת ההנהלה, ומג'נגל בין היפהפייה נפוחת השיער בה הוא מאוהב לאשתו של הדוד שחושקת בו.



פוסטר החביב אינו הטיפוס החלקלק היחיד בסיפור. הדוד הווארד, שאינו יודע שפוסטר וויטפילד חד הם, שולח את כריסטי (שבמקרה גם מנהלת עם הדוד רומן) לרגל אחר וויטפילד, מחשש שהוא עובד עבור תאגיד מתחרה שעומד לבצע השתלטות עוינת על פמרוז.



נשמע מורכב? חכו חכו. לאחר שמתברר לדודה ורה (בעלת המניות העיקרית של פמרוז) שדוד הווארד בגד בה, היא מגייסת עם ווילס ופוסטר הון שמאפשר להם להדוף את סכנת ההשתלטות העוינת מצד התאגיד המתחרה, ולהשתלט עליו במהלך משלהם. במקביל, הדודה מפטרת את הדוד, ממליכה במקומו את הדודן השאפתן מקנזס ומתחילה לעגוב על ידידו פשוט העם מחדר הדואר.



המשימה הושלמה: הנער מהעיירה הקטנה למד מהממזרים איך לכופף את החוקים, ניצח את אמריקה התאגידית במשחק שלה ונהפך למלך של וול סטריט. המסר ברור: אם מייקל ג'יי פוקס הננס יכול, גם אתם יכולים.



הקוקאין והזונות שמילאו את וול סטריט של אותן שנים אמנם נעדרים מהסרט, שפונה אל כל המשפחה, אבל כל השאר - תאוות הבצע, רדיפת סמלי הסטטוס, הנתק בין המספרים לאנשים שעליהם הם משפיעים והתרגילים הפיננסיים הבלתי ניתנים להבנה - נמצאים בו בשפע. מהבחינה הזאת "סוד ההצלחה שלי" לא רק שהצליח ללכוד ולהגחיך את רוח הזמן שבה נוצר, אלא במידה מסוימת גם ראה את הנולד. בדיוק חצי שנה לאחר שהסרט שבר את הקופות בארה"ב (הוא היה הסרט השביעי הכי מצליח של הוליווד באותה שנה) קרסה הבורסה בוול סטריט ומחקה בהרף עין רווחים של שנתיים. על זה הוליווד כבר לא עשתה סרט.