>> את הצייר הנפלא שלום פגשתי לפני 45 שנה, בקפה ויינה. שלום ישב שם מול ייקית זקנה עם תסרוקת של אורה נמיר, ששימשה לו מודל, וצייר אותה בנחת. אחרי שעתיים שהיא לא העזה לזוז מהכיסא, היא קמה, הציצה בפורטרט וגילתה לתדהמתה שהוא צייר יונה בשובך. כזה היה שלום.
את הציור הזה, כמו שאר הפורטרטים שצייר בקפה, מכר שלום מיד תמורת ספל אספרסו או דרינק של אקסטרה-פיין, ובמקרה הטוב בחצי לירה. חוץ ממני היו לו עוד כמה לקוחות קבועים לציורים שלו.
ב-1986 אושפז שלום בבית חולים לחולי נפש. יום אחד אני פוגש אותו ברחוב, נפוח מכדורים, כשעל ראשו כובע נפוליאון כחול ומתחת לזרועו חבילת ציורים מגולגלים. שלום נשרך אחרי למשרד ושאל אם אני רוצה לקנות ציור או שניים. אמרתי לו שאני מאוד ממהר, שישאיר אותם על השולחן ואני כבר אבחר לי מאוחר יותר.
אחרי כמה דקות הגיע אלי הקבלן מנשה לוי להראות לי תוכניות בנייה ברמת שרת, לפני שהוא מגיש אותן לוועדה המחוזית. הוא רצה שאני אתחיל למכור דירות על הנייר ושיהיה לי מושג על מה מדובר. גם לו אמרתי שאני נורא עסוק ושישאיר לי את התוכניות המגולגלות על השולחן.
בחרתי שני ציורים יפים מהגליל של שלום, הצצתי לחצי שנייה בתוכניות של לוי והמשכתי עם הטלפונים הדחופים שלי. אחרי חצי שעה הגיע שלום, לקח בשמחה את הכסף שנתתי לו, תקע את הגליל מתחת לבית השחי ויצא. לקראת ערב חזר גם לוי הקבלן ולקח את הגליל השני.
למחרת הוא מרים אלי טלפון מהוועדה המחוזית וצועק: "אתה השתגעת? במקום התוכניות שלי דחפת לי ציורים של סוסים עפים ונשים עם שלוש עיניים". פרצתי בצחוק, הסברתי לו מה קרה והבטחתי להחזיר לו את התוכניות.
מיד נסעתי לבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול, ושאלתי בשער איך מגיעים לצייר שלום. איש שמן עם כובע טמבל כיוון אותי למחלקה ד'. בקושי פתחתי את הדלת הכבדה של המחלקה, ואיך שאני נכנס פנימה היא מיד נטרקה מאחורי. רק אז גיליתי שאין לה בכלל ידית מבפנים והרגשתי לכוד. הלכתי מבוהל במסדרון הארוך ופגשתי אחות שהחזיקה מזרק ביד. סיפרתי לה שאני מחפש את שלום הצייר שהחליף איתי ציורים בתוכניות, ואני צריך להחליף איתו חזרה תוכניות בציורים.
"אה, כן?", היא הגיבה, "שב קצת, תירגע. מאיזו מחלקה אתה?" נלחצתי עוד יותר וצעקתי עליה: "מה את חושבת, שאני משוגע? אני לא שייך לפה".
הקול שלה הפך קטיפתי, היא שוב ביקשה שאירגע ונבלעה בחדר האחיות. אחד המטופלים במחלקה, ששמע את השיחה עם האחות, משך אותי בצווארון והוביל אותי לחדר של שלום. אני נכנס ורואה אותו רוכן על שולחן שעליו פרושות התוכניות של מנשה לוי, מתעמק בשרטוטים ומודד קנה-מידה. שלום מציץ בי מזווית העין ומתחיל להסביר: "תראה, מונשיין, הצצתי בתוכניות והדירה לא מוצאת חן בעיני. הסלון גדול מדי, במטבח יש כיור אחד מיותר, אין מספיק אור צפוני ואני גם לא אוהב את האזור. אולי תשיג לי במקום זה משהו בטלביה?"
-
הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי, מחבר "אגדות מונשיין".davidmoonshpine@gmail.com
דירה על הנייר
דוד מונשיין,
5.2.2010 / 7:07