על חתונה ונישואין - זכרונותיו של גבר

ר', חברי הטוב, הודיע השבוע שכבר יש לו/להם תאריך רשמי. משהו סביב שלושה חודשים לאחר היום שבו עינת ואני נציין עשור לנכבה. עשר שנים שומעים אותי חבריי הטובים מלין על מר גורלי, רואים אותי נקרע בין עבודה לבית, עדים לוויכוחים טלפוניים, נגררים לערבים של מורשת קרב על זוגיות ועל בתי כליאה, והמסקנה שלהם היא שאני בחור מצחיק. מאחר שאת ז'אנר ה"יש פה מישהו מבת ים?" תפסו הסטנדאפיסטים, אתה, הם אומרים לי, מנסה להשתלט על תחום לא פחות פופולרי ומכניס: חיי הנישואים. אתה הרי מת עליה. אמת, מעולם לא טענתי אחרת, אבל קחו ממני את האפשרות להתלונן ואפילו הטרגדיה הפלסטינית נראית כסיטקום מצליח לעומתי. מאחר שהפור נפל, כל שנותר לי עתה הוא לנסות להציל את ר' מטעויות קשות בדרך לחופה. לפני שבועיים התמקדנו בבחירת ההיכל שבו תיערך השמחה. יש הבדל תהומי בין חתן לכלה, אמרתי לו, תיזהר. זה משהו הרבה יותר מסובך מההבדלים המוכרים בין גבר לאשה. בעוד אתה מכין את עצמך לערב צנוע, מרגש ומלבב, המיועדת מתכוננת לאירוע שבעיניה אינו פחות מבניית בית המקדש השלישי. אם מישהו יגמור כמו גומא אגאייר, הספונסר המבולבל של בית"ר ירושלים, זה אתה.



אני, למשל, הייתי נכון לענוד טבעת ולשבור את הכוס בכל מקום שמתיימר להתהדר בארבעה קירות. את בר המצווה שלי חגגו הוריי באולמי שושנים המיתולוגיים ברחוב המסגר, כך שמבחינתי זאת היתה אכסניה ראויה, ואפילו אפשרות סמלית, לציון ההתנתקות הסופית שלהם ממני בגיל 30. ים של מנורות, שטיחים מקיר לקיר, מראות כיד המלך ושולחנות עגולים. חתומומי. עשר שנים לפני שכותבי "ארץ נהדרת" עלו על זה.



בחצי השני, איך לא, התלהבו פחות מהקונצפט האמור. די מהר התברר לי שמשפחת טל כבר החליטה שהפרידה מהבכורה שלהם תיערך רק בגן אירועים. באותם חודשיים מסויטים של חיפושים, חרשנו כל גן אירועים באזור גוש דן. נכנסתי ויצאתי מהם באותה תדירות שבה אני פוקד את חדר הנוחיות בביתי. המסקנה לעולם חזרה על עצמה: בכל פעם שאני התלהבתי, הם טענו שמדובר בחרא. אני מתרגש ממנורות, והם כבר בקטע של שנדליירים ושל גיל טייכמן; פרחים תקועים בספוג ירוק עושים לי את זה, והם נעולים על סידור פרחים; אני מתלהב מכך שיש מקומות חנייה בקרבת מקום, והם בקטע של שירותי ולה. ועדיין, העולם מאמין שחמש דקות ושבע ברכות מתחת לחופה יסגרו את כל הפערים האלה. מוזר.



אחר כך הגיע הסיוט של בחירת התקרובת. הסברתי להם בעדינות שבצד שלי לא ממש מבינים בדברים הללו. סיפרתי שאמא שלי חזרה פעם המומה מאירוע שאותו הגדירה כזוועתי, אחרי שהניחו לה על הצלחת דג בצבע ורוד. "גועל נפש הסולומון הזה", סיכמה. "אפילו לא טרחו להרוג אותו באמת". תנו להם אורז, תפוחי אדמה, שעועית ברוטב והם יהיו מרוצים. קחו להם את החומוס ואת הטחינה, ויש כאן מתכון לחתונת דמים.



300 מוזמנים לערך הגיעו לערב המאושר בחיי, יותר ממחצית מהם מהצד שלי. ועדיין, לא היה ביניהם עורך דין אחד, רואה חשבון, או אקדמאי. אנשים פשוטים, ארציים, שעבורם מנת שווארמה ב"שמש" היא יציאה למסעדה. חלקם אפילו מתלבשים יפה לכבוד ההגעה לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. מחנה היריב, לעומת זאת, התהדר בסלתה ושמנה של החברה הישראלית. באגף שלהם היה עורך דין על כל מטר מרובע, רואה חשבון ברדיוס של יריקה - ורופא, למקרה שחולה בשפעת חזירים אחראי לאותה יריקה. חומוס וטחינה הם אוכלים רק אם נגזר עליהם להגיע למסעדה לבנונית אותנטית באיזו בירה אירופית.



אז נשלחנו לארוחת טעימות. בכל ערב. אחרי שבועיים, כשכבר העליתי כמה ק"ג והייתי קרוב להקאה למשמע השורש א.כ.ל, הסבירו לי שהמנטליות המזרחית שלי תכריע אותי. ד"ר רחל טל, חותנתי לעתיד, הטעימה שלא לחינם קוראים לזה טעימות. ביס אחד-שניים, לא יותר. אני, שנזהר כל כך בכבודם של אנשים, חששתי להעליב את כל מי שהציעו לי את תקרובתם והקפדתי להשאיר צלחת ריקה. במנות הראשונות, במנות הביניים, במנה העיקרית ובקינוחים. שהיו פרווה, ריבונו של עולם.



אחרי שהפור נפל על חוות רונית היוקרתית ולא על אולמי בון טון העממיים, ביקשתי שגם אמא שלי תגיע לסבב הטעימות המכריע. לפרגיות היא קראה שישליק, את הקינואה היא לא מזהה עד עצם היום הזה ובשלב מסוים שאלה מדוע אי אפשר להגיש מנת לשון במקום הסטייק המרשים. הייתי בטוח שהיא הולכת לפוצץ את כל העסק, אבל אז היא נרגעה למראה הגמבה (אנטיפסטי), הדג שאינו בצבע ורוד והאורז. כשהמלצר, שלדעתי ניסה לגנוב את עינת רגע לפני שהיא נישאת לי, הוסיף גם את צלחת החומוס, ידעתי שהעסק חתום וגמור.



בסוגיית הלבוש אמרתי ל-ר' - "תזרום". אלמלא עינת, סיפרתי לו, מי יודע אם הייתי זוכה ללבוש אפילו פעם אחת בחיי חליפה. הם רצו חליפה, זהבה ברזל רצתה חליפה, אז נכנעתי. ונחנטתי. בהחלט הופעה ראויה ללוויה. אה, לחתונה, סליחה, לחתונה. אבל אל תשקיע. לך על משהו פשוט, שלא יגרום ללבך להחסיר פעימה בכל פעם שתפתח בעתיד את הארון ותראה את הבד מרקיב אחרי עשור עם נפטלין. לפעמים יבוא לך לזרוק את פיסת הבד חסרת השימוש הזאת, אבל שלא תעז. על בגידה עוד יסלחו לך, אבל על השמדת ראיות - במחילה, פריט מונומנטלי - אין כפרה. אז לפחות תחסוך לעצמך את כאב הלב מול הארנק הריק. בכל מקרה, היא כבר תרוקן לך אותו.



שהרי איזו כלה אינה צריכה לפחות שתי שמלות לערב שאליו התכוננה עוד ברחם אמה? גלית לוי, פנינה טורנה וכל שאר המעצבים/ות שמיטיבים להבין נשים הרבה יותר ממך, כבר יעשקו את חשבון הבנק המתהווה שלכם. מסמר הערב חייבת להדהים את האורחים לפחות פעמיים. היא בטוחה שהם המומים מהשמלות המתחלפות, אבל האמת היא שחצי מהם, לבטח הזכרים, המומים מכך שלטמטום של בני מיננו אין תקנה. חלקם מרוצים שגם אתה נפלת לאותו בור, החלק האחר יצחקו עכשיו ויבכו בהמשך. בדוק. נהג בהבנה גם ביחס לנשרים האחרים: מעצבי שיער, מאפרים, מניקוריסטים ושאר אוכלי נבלות.



נתתי לחברי הטוב טיפ אחרון. הערב הזה יגיע בסופו של דבר לסיום. זה קורה, יש עדויות לכך. החלק החשוב ביותר הוא לא לפתח ציפיות מוגזמות לגבי מה שקורה אחרי שהאורחים מתפזרים. כאן לא מדובר בהוליווד, וסקס הוא אופציה לא הכרח. אמנם האורקל הגדול שלמה שרף נוהג לומר כי נבחרת ישראל בכדורגל מזכירה לו לקראת כל עימות עם יריבה קשה כלה ביום חתונתה - "יודעת שתקבל, אבל לא יודעת כמה" - אבל זה לא אומר שאתה בהכרח אותה יריבה איכותית. רקדת, שתית, שברת כוס, נישקת עשרות אנשים שלא זיהית, לא הספקת להכניס פירור לפה, עשה לעצמך הנחות. תאמין לי, גם הכלה גמורה. למה לך להנפיק ביצוע רע, שרק יוסיף למתחים שנבנים ביניכם כבר לפחות חמש שעות? לטף, חביבי, לטף.



והכי חשוב, לעולם, אבל לעולם, אל תתרברב לפני פתיחת המעטפות שהצד שלך יביא יותר. זה צ'ק שהלשון שלך רשמה ואין סיכוי שתפרע אותו. לעומת זאת, נצל את טקס פתיחת המעטפות כדי להחמיא לה על השמלה. הראשונה והשנייה. זה עשוי להרגיע אותה מעט כשיתברר שהדוד המפגר שלך חשב שהסמליות של צ'ק על סך ח"י שקלים תרגש אתכם.