איזה כיף, ניהול ממשלתי

>> לפני כמה חודשים הוגשה לבית המשפט בקשה לתובענה ייצוגית נגד הבנקים. הבקשה, שבה תומך גם המפקח לשעבר על הביטוח דורון שורר, טענה כי הבנקים הפרו את חובת הנאמנות שלהם, כאשר מכרו את קופות הגמל שבבעלותם לחברות הביטוח.

הבנקים אמנם נאלצו למכור את קופות הגמל בעקבות הרפורמה של ועדת בכר, אבל את המכירה הם עשו תוך הנבת מקסימום רווח לעצמם - הם מכרו את הקופות במחיר המרבי שהוצע להם. תוצאה ישירה היתה שחברות הביטוח, שרכשו את קופות הגמל במחיר יקר, מיהרו להעלות את דמי הניהול כדי להחזיר לעצמן את ההשקעה בקופות. מגישי התובענה הייצוגית טענו כי בכך הבנקים בפועל השיתו על עמיתי הקופות את מחיר המכירה של עצמם, וכי מדובר בהפרת חובת הנאמנות שלהם כלפי עמיתיהם לשעבר.



בקשת התובענה הייצוגית הזאת עדיין נידונה בבית המשפט, ואין ספק כי היא מציבה לבית המשפט אתגר מעניין - האם מכירה בשוק החופשי, לכל המרבה במחיר, יכולה להיחשב במקרה של קופות גמל (או קרנות פנסיה) הפרה של חובת הנאמנות? לא ברור מה בית המשפט יחשוב על כך, אבל מדינת ישראל כבר אמרה את דברה בעניין.



לפני שבוע השלימה חברת עמיתים, החברה המנהלת מטעם המדינה את קרנות הפנסיה הוותיקות בניהולה של יעל אנדורן, את מכירתה של קרן הפנסיה הע"ל. הקרן הולאמה והועברה לידי עמיתים לפני כשנה וחצי, לאחר שהתגלו בה חשדות חמורים לאי סדרים - שהסבו על פי החשד הפסדים כבדים לעמיתי קרן הפנסיה. במהלך השנה וחצי האחרונות עשתה עמיתים, בעידודו הישיר של המפקח על הביטוח במשרד האוצר, כמה מהלכים בניסיון למזער את הנזק שנגרם לעמיתי הקרן.



כך, נחתם הסכם עם הסתדרות העובדים הלאומית (הבעלים לשעבר של קרן הע"ל), על החזרת נכסים בשווי 150 מיליון שקל לקרן. כך, הוגשה תביעה אזרחית בסכום של 190 מיליון שקל להשבת נזקים ממנהליה לשעבר של הקרן - בראשם היו"ר הדומיננטי, מיקי צולר. כך, נערך מכרז על מכירת השליטה בקרן לידי גופים מוסדיים בשוק ההון.



המכרז הסתיים לפני שבוע וזכתה בו חברת פסגות. פסגות תשלם תמורת הקרן 107 מיליון שקל.



להבדיל מהבנקים, שמכרו את קופות הגמל שלהם במחיר מפולפל ותוך הסבת נזק עתידי מובהק לעמיתי הקופות, במקרה של הע"ל המדינה התנהלה בדרך שונה לחלוטין. סכום המכירה של הקרן - 107 מיליון שקל - זרם כולו אל תוך הקרן. כתוצאה מכך קיבלו עמיתי הקרן 107 מיליון שקל תמורת מכירת השליטה בעצמם, וכן השבת נכסים מהסתדרות בסכום של 150 מיליון שקל. בסך הכל קיבלו עמיתי קרן הע"ל 257 מיליון שקל בחזרה לידיהם בשנה וחצי שהמדינה ניהלה אותם. זאת, לבד מהכנסה עתידית נוספת שעשויה להיות להם, במקרה של זכייה בתביעה האזרחית, וההכנסה שאינה ניתנת לכימות של הסדרת ניהול הקרן - בעקבות ההלאמה ובעקבות הגשת התביעה התקדימית הענקית בסך 190 מיליון שקל נגד מנהליה של הקרן.



ואולם בכך לא סיימה המדינה את פעולתה. במסגרת המכרז על מכירת הע"ל נקבעו גם תנאים חדשים לדמי הניהול העתידיים שישלמו עמיתי הקרן. המכרז כלל תקרה של דמי ניהול - 7% מההפקדה החודשית ועוד 0.1% מהנכסים הצבורים בקרן. אלה הם דמי ניהול נמוכים יחסית, נמוכים אפילו מתקרת דמי הניהול המקובלת בקרנות הפנסיה החדשות (6% מהפקדות + 0.5% מהנכסים). עם תקרת דמי ניהול כזו הסכימו שלושה גופים בשוק ההון לגשת למכרז, והם הגישו הצעות מחיר עבור הקרן של 70-107 מיליון שקל. משמע, שלושה גופים מוסדיים חשבו שבתקרת דמי ניהול כזו הרכישה של קרן הפנסיה היא עדיין כדאית מספיק, כדי שיהיו מוכנים לשלם עבורה עוד עשרות מיליוני שקלים.



שתי מסקנות עולות מכאן. האחת, אם הגופים המוסדיים סבורים כי דמי ניהול של 7% מההפקדות ועוד 0.1% מהנכסים הצבורים הם דמי ניהול רווחיים מאוד כאשר צריך לנהל קרן פנסיה, מה הדבר אומר לגבי דמי הניהול הגבוהים הרבה יותר הנהוגים כיום בשוק ההון - תקרה של 6% מהפקדות + 0.5% מהנכסים בפנסיה, ודמי ניהול של 1.2% ויותר מהנכסים בקופות הגמל (1.6% ויותר בביטוחי המנהלים)? אין ספק כי זוהי הוכחה נוספת לעד כמה דמי הניהול בשוק אינם סבירים, לא מעט כנראה באשמת המכירה היקרה של הבנקים.



המסקנה הנוספת היא שלהבדיל מהבנקים, שגם לקחו לכיסם את כל הרווח ממכירת קופות הגמל וגם גרמו תוך כדי כך לייקור אדיר של דמי הניהול שמשלמים עמיתיהם לשעבר, המדינה עשתה בדיוק את ההפך: היא דאגה להוריד את דמי הניהול ולהכניס את כל הרווח מהמכירה לכיסם של עמיתי קרן הפנסיה.



אין ספק, יש מצבים שבהם ניהול ציבורי עולה לאין ערוך על הניהול של המגזר הפרטי, ואולי זהו תפקיד בית המשפט לחדד שוב את המשמעות של חובת נאמנות - גם כאשר מדובר בניהול פרטי.