רגע לפני שרצים לשוק האפור

>> בוועדת הכלכלה נדונה באחרונה שאלת השפעת החקיקה בדבר הגבלות החריגה ממסגרת האשראי בבנקים על משקי הבית. לפי הנתונים שהוצגו, ב-2009 חלה ירידה של כ-66% בהשוואה לשיעור האשראי החריג ב-2005 (ירידה של 8 מיליארד שקל בשנה).

לאן "נעלמו" 8 מיליארד שקל? מדיוני הוועדה מתברר שחלק ניכר מהסכום נלקח כיום מחברות כרטיסי האשראי. עוד עולה, כי הריבית שנלקחת על ידי חברות כרטיסי האשראי על אשראי חריג, בשיעור ממוצע של 10.8%, עולה על הריבית בהלוואות חוץ-בנקאיות, שכיום היא 9.4%. על חברות כרטיסי האשראי לא חל חוק הלוואות חוץ-בנקאיות המגביל את הריבית בשוק האפור, בשל היותן תאגידי עזר של הבנקים.



בעיית הריבית באשראי החריג מתעוררת במקרה של תשלומים בקרדיט (פריסה לתשלומים שבית העסק אינו סופג) ובכרטיסים חוץ-בנקאיים (מסגרות אשראי נוספות למסגרת הבנקאית). מאחר שהריבית אמורה לשקף, בין השאר, סיכון אי-פירעון, נראה סביר שחברת כרטיסי האשראי תתמחר את הסיכון כגבוה יותר מהבנק המכיר יותר את מצבו הכספי של הלקוח, ואשר בו מופקדים לרוב נכסי הלקוח, לגביהן נהנה הבנק מזכות קיזוז כמעט בלתי מוגבלת.



האלטרנטיבות הקיימות כיום לא בהכרח קורצות יותר - מסגרת זמנית בבנק בחריגה ממסגרת האשראי תגרור ריביות של 20%-25% (לפי המועצה לצרכנות), ובכל מקרה לא פחות מ-14.35%-17% (לפי בנק ישראל). הלוואה בשיעור ריבית נוח יותר בבנק אינה תמיד אפשרית כאשר הלקוח מעוניין לבצע עסקה בתשלומים, ולא בהכרח תעמוד לרשותו כאשר מסגרת האשראי שלו מנוצלת עד תום, ללא ביטחונות נוספים. גם אם ניתן לקבל הלוואה בשוק האפור בשיעור נמוך יותר, בהנחה שהחוק נאכף, אי נעימויות הקשורות בהליכי הגבייה מייקרות אמצעי מימון זה בעיני הציבור.



בנק ישראל הודיע כי אינו מתכוון להתערב בשיעור הריבית שגובות חברות כרטיסי האשראי, למעט על ידי פרסום התעריפים והבאתם לידיעת הציבור. נראה שההשוואה הרלוונטית יותר אינה גובה הריבית הנגבית במסגרת האשראי, אלא גובה הריבית שהיתה נגבית לפני הרפורמה על חריגות ממסגרת האשראי. נראה גם שהפתרון אינו צריך לבוא מכיוון גובה הריבית בכרטיסי אשראי, אלא מהליכי חקיקה והסברה הנוגעים להסדרת מסגרת האשראי בבנק. כך למשל, חיוב הבנק בפרסום הקריטריונים לקביעת גובה מסגרת האשראי והסברה על שימוש בביטחונות קיימים דוגמת תוכניות חיסכון לצורך הגדלת המסגרת, עשוי להקטין מלכתחילה את הצורך באשראי חריג.



הכותבת היא עורכת דין במשרד אלמוג דורון