סדקים ראשונים בגברת הטפלון

>> ההחלטה הראשונה של עו"ד יהודה וינשטיין בשבתו כיועץ המשפטי לממשלה, היתה להגיד לוועדת המניות של בנק לאומי: תרדו מהמינוי של גליה מאור ליו"ר הבנק.

בכך חסם וינשטיין את דרכה של מאור לראשות דירקטוריון הבנק בערוץ הזה, של ועדת המניות, אך הותיר בעינו ערוץ אחר - הצגתה כמועמדת מטעם עצמה בהיותה בעלת מניות. את הערוץ השני עשויה המדינה, כבעלת השליטה בבנק לפסול, משום שהכשרתו תהווה הודעה רשמית וחד-משמעית של המדינה בכך שהשליטה בבנק אינה נמצאת עוד בידיה. בשבוע הבא יתבררו עתירות שהוגשו לבג"ץ נגד מינויה של מאור, אבל בינתיים אפשר לבחון מה קרה למנכ"לית של לאומי במאבק הזה.



מעולם לא חשבנו שמאור פראיירית. האשה החריפה שמנהלת את בנק לאומי ביד רמה זה 15 שנה, אמנם הקפידה במהלך כל שנות כהונתה לשמור על ממלכתיות, על פרופיל תקשורתי נמוך ועל כבודם של בעלי המניות שלה - המדינה, אבל תמיד ידענו שהיא מנהלת ממולחת וחדה שיודעת להתנהל היטב בעולם העסקי ולשמור היטב על האינטרסים שלה. זה בלט במיוחד בשנים האחרונות, כאשר שורה של מנהלים בכירים שצמחו לצדה עזבו את הבנק לאחר שהבינו שהיא כאן כדי להישאר ושאין טעם במלחמות ירושה. גיורא עופר עזב לדיסקונט, יונה פוגל עזב לפז, אהוד שפירא הלך לחברת הפניקס, שוקי אורן הלך למשרד האוצר, מיקי בר חיים הלך לגזית גלוב ולאחר מכן לאלבר ועוזי לוי עבר לעסקיו של תשובה.



מנגד, מאור תמיד דאגה שיו"ר הבנק, איתן רף, הממונה עליה, יחוש בנוח ויקבל את המקום שלו. היא השאירה לו את הטיפול בתיק ההשקעות הריאליות של הבנק ואת הלובינג והמלחמות מול רגולטורים ומחוקקים. המשימות האלה העסיקו את רף רוב הזמן (ובזמנו הפנוי הוא עשה קצת לביתו אצל משפחת מאיר), והרחיקו אותו מהניהול השוטף של הבנק. הממלכה נותרה לגמרי של מאור. בלי הפרעות, בלי דירקטוריון נוקשה, בלי בעלי בית של ממש ובלי בקרה מוגזמת. מבחינתה זה היה עולם נוח מאין כמוהו וחלומו של כל מנהל במשק.



זה לא מנע ממנה להפגין אחריות ניהולית ברמה גבוהה, ראייה עסקית, שליטה בפרטים וניהול ממושמע של חברי הנהלת הבנק. בעברה היה כתם של מעורבות כמפקחת על הבנקים בפרשת ויסות המניות הבנקאיות. היא נחלצה מהפרשה הזו ללא פגע, וייתכן שהיא אפילו תרמה לה וחידדה את עירנותה. אם בהקפדה על כללים ונהלים, ואם בגיבוש מדיניות אחראית בניהול הסיכונים ובמתן מענה למשברים שצצו במהלך השנים שהיה בהם פוטנציאל הסתבכות (פרשת קרנות הנאמנות, פיא ופסגות, המעילה בלאומי שווייץ).



המיומנות שרכשה בהתגברות על משברים הדביקו לה כבר לפני עשור את הכינוי אשת הטפלון. הכינוי הוא תוצאה של חשיפה תקשורתית נמוכה, יועצים קרובים שעבדו אתה ובשבילה והצליחו למכור היטב את מאור כגברת ברזל ישרה והגונה, וגם קסם אישי שהיא יודעת להפעיל על מי שבא עמה במגע. היא עושה הכנות מדוקדקות לכל פגישה, שולטת בפרטים, יודעת להגניב שאלה אישית-פרטית על משפחתו של מי שנפגש אתה וזוכרת לציין איזה פרט שולי לכאורה על עברו. בדברים האלה היא אלופה. לא לחינם יש לה עדת מעריצים שתומכת בה כעת ומריצה אותה לתפקיד הנכסף. היה לה גם קצת מזל. השטויות שעשו בבנקים אחרים גימדו אותם וחיזקו את מעמדו של לאומי.



עכשיו מתגלה לנו פן פחות מוכר באישיותה של מאור. אחרי הרבה שנים של חשיפה מינימלית, הימנעות ממאבקים ועימותים מתוקשרים, אנחנו מגלים מאור לוחמנית, אגרסיבית וכמעט חסרת מעצורים במשימה שנטלה על עצמה: להתמנות ליו"ר בנק לאומי במקומו של רף. האסטרגיה של חשיפה תקשורתית נמוכה הוחלפה במאבק משפטי ותקשורתי בפרופיל הכי גבוה שאפשר. חבורה מאוד גדולה של אנשים עובדים במאבק להמלכת מאור ליו"ר - עורכי דין שעובדים עם הבנק, יועצים, אנשי עסקים ולווים גדולים של הבנק.



ומאור? היא מפגינה נחישות יוצאת דופן. בסביבתה טוענים שאהבתה הרבה לבנק לאומי לא מאפשרת לה להפקיר אותו בידיהם של פוליטרוקים שלוטשים עין לתפקיד. אין ספק שמאור קשורה רגשית לבנק. היא גם עמדה בעבר בכבוד במבחן הנאמנות לבנק כאשר קיבלה הצעה להתמנות למנכ"ל הבנק המתחרה, הפועלים, ודחתה את ההצעה המפתה. אבל המאבק שלה, המנוגד לכל חוות הדעת הממשלתיות, הן של משרד האוצר והן של משרד המשפטים, סודק את תדמית הטפלון שלה. הוא חושף פתאום מאור אחרת, שלא נותנת להיבטים הציבוריים לעמוד בדרכה. היא לא נותנת דעתה לבעיית שלטון המנהלים שעולה ממינויה האפשרי ליו"ר, היא לא מתחבטת בשאלה אם המעבר של המנכ"לית ליו"ר בין לילה תקין מבחינת ממשל תאגידי, ובינתיים היא לא מוכנה לקבל את העמדה המשפטית הממשלתית הרשמית הקובעת חד-משמעית שהיא חייבת בצינון של שנתיים.



למאור היו בעבר היתקלויות שבהן הפגינה רגישות ציבורית. כך היה בזמנו כשהבנק העניק לה ולרף בונוס של 600 אלף שקל כל אחד, בגין הצלחת המכירה של מניות הבנק באפריקה ישראל ומגדל. המהלך הזה נתקל בזמנו בביקורת ציבורית, ומאור ורף הזדרזו לוותר עליו כדי לא לנקר את העין הציבורית. ואולם כעת מפגינה מאור גישה אחרת. היא רוצה בתפקיד - והולכת עם זה עד הסוף.



מאור יכולה להיות יו"ר בנק מצוינת. לא חסרים לה שום כישורים כדי לעשות את התפקיד היטב. הבעיות שלה נמצאות בתחום הציבורי. עקיפה של החוק ומינויה ליו"ר הבנק בניגוד לעמדה המשפטית של המדינה היא בעייתית. גם הנתיב האלטרנטיבי שבו בחרה - להציע את עצמה כבעלת מניות בבנק (מה שלא דורש צינון) הוא בעייתי. אם היא תתמנה בדרך הזו (או כל מועמד אחר שייבחר כך), תהיה זו קביעת עובדה בשטח שהמדינה איבדה את השליטה בבנק.



תזכורת: היתר השליטה היחידי בבנק לאומי כיום הוא של המדינה. בהיעדר החלטה אחרת של בנק ישראל - כל עוד היתר השליטה בידי המדינה, כל מינוי של יו"ר הבנק מחייב אישור של ועדת המניות של הבנק. כך יוצא שגם אם מאור תמצא נתיב להתמנות ליו"ר, היא תעמוד במצב שבו ועדת המניות הונחתה על ידי היועץ המשפטי להתנגד למהלך. הדינמיקה הזאת פוגעת במאור ובבנק. התגברות על המכשולים האלה תהפוך אותה ליו"ר קצוצת כנפיים, שזכתה בתפקיד הודות לתמרונים וללוליינות משפטית. זו לא דרך ראויה להתמנות ליו"ר בנק.



נ.ב.



הדבר המדהים בסיפור המרוץ לראשות דירקטוריון לאומי הוא כמות הגורמים הבוחשים בו, והפאסיביות של בנק ישראל אל מול מה שנראה כמו מאבק שליטה בבנק. ראש ממשלה, שר אוצר, ח"כים, מקורבים לפוליטיקאים, פקידי אוצר, פקידים לשעבר, בג"ץ, דירקטורים, חברי ועדת מניות הבנק, מועמדים מטעם עצמם לתפקיד, לווים גדולים, סוללת יועצים משפטיים ולוביסטים. שכחנו מישהו? כן, את המפקח על הבנקים רוני חזקיהו ונגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר. להם אין מה להגיד בעניין? הממשל התאגידי בבנק לא מעסיק אותם? הם חיים בשלום עם העברה דה-פקטו של השליטה בבנק מהמדינה לידי... לידי מי בעצם? נראה שהפיקוח על הבנקים נקרע בין הערכתו למאור לבין היותו חלק מהשלטון המרכזי שקובע חד-משמעית שהיא חייבת בצינון. הוא כנראה מעדיף שמישהו אחר יוציא לו את הערמונים מהאש.