בשבוע שעבר נרשמה היסטוריה קטנה בשוק היוגורטים המקומי. לאחר שני כישלונות של תנובה בניסיון לכבוש את שוק הילדים והפעוטות, נראה שהפעם היא מצאה את הנוסחה שתעזור לה לנגוס בנתח השוק של שטראוס, השולטת בקטגוריה עם מוצר היוגורט "גמדים".
את ההצלחה חייבת תנובה להשקת מעדן הגבינה "יופלה שטוזים", שלווה בקמפיין אגרסיבי העושה שימוש במשפטי נונסנס מחורזים. בזכותו, היא הצליחה לערער את כוחה של שטראוס, ששלטה ביותר מ-90% מהשוק עם "גמדים", ולהשיג נתח כספי של יותר משליש, כששטראוס יורדת לנתח שוק של כ-60%. אם השטוזים - שטויות בחרוזים - לא נשמעים לכם מוכרים, כנראה שאתם לא מוקפים בילדים קטנים. אחרי הכל, מדובר במורשתה הידועה ביותר של סופרת הילדים והמלחינה דתיה בן דור.
תנובה, חברה שאינה נוהגת לבסס קמפיינים עתירי תקציב (כמעט 1.5 מיליון שקל, לפי הדיווחים) על אינטואיציה בלבד, מצאה במחקרי שוק כי 85% מהאמהות מכירות את השטוזים, ו-75% מהן אוהדות אותם וחושבות שמדובר בעולם תוכן חינוכי וערכי.
"גדולת השטוזים היא בכך שהם אינטליגנטים, ואנחנו לא מוכרים להורים את הדמויות שהילדים בוהים בהן בטלוויזיה", מסבירה ענת גרוס-שון, סמנכ"לית השיווק של תנובה. "האתגר היה למצוא עולם תוכן שידבר לאמהות ולילדים כאחד ושלא יהיה טרנדי וחולף. היום דורה, מחר בובספוג. היה חשוב לנו גם שהילדים ייהנו: אסור שיחשבו שחייבים לאכול כי זה בריא. השטוזים בראו עבורינו עולם בלתי נגמר, שנותן להורים כלי. דרכו הם משחקים ומאכילים, וגם עובדים עם הילד על החרוזים".
למעשה, נראה כי אין כל דרך להורים להימלט מיצירי דמיונה של בן דור: אם הילדים לא רוקדים בבית את "אנחנו שטוזונים" מתוך צמד תקליטורי ה-dvd שלה, הם בוודאי ראו את אחת ההצגות שלה, ביקשו לשמוע לפני השינה את "מר מערוך וגברת קרש", קיבלו מסבתא אחד מ-39 הספרים האחרים שפירסמה (עוד שבעה בדרך, היא מדווחת), או שרו בגן את "איך יודעים שבא אביב". הוריהם עוד זוכרים את השירים שכתבה בן דור ל"קישקשתא" ו"פרפר נחמד".
עיקר ההכנסות הן מתמלוגים
לא במקרה בחרה תנובה דווקא בבן דור מבין שלל היוצרים לילדים בישראל. היא נחשבת לאחת היוצרות הצבעוניות והפוריות שצמחו כאן. מבקריה ומקורביה מסכימים שמדובר באשה מוכשרת, שמבינה ללבם של הילדים, אך גם אשה דעתנית וקפדנית שעבודתה היא מרכז עולמה.
ואולם יצירות של בן דור מהשנים האחרונות לא נשאו את אותו האימפקט שהיה לשטוזים: dvd לקטנטנים בשם "הגוגונים", שבו שלוש דמויות צבעוניות א-לה השטוזונים מדברות ושרות עם בן דור על רקע אנימציה מושקעת, הופיע על המדפים וכמעט נעלם מהם ללא תהודה, ובמידה רבה ממשיכה בן דור לגלוש על גלי העבר המצליח.
גם הפריון המרשים עלול להטעות - בן דור היא אמנית האריזה מחדש, וככזו מרבה להוציא מחדש סיפורים או שירים מוצלחים, לעתים גם כאלה שנולדו לפני שנים רבות, בצורת ספרים או כחלק מהפקות חדשות. "אני לא חוששת מהעתיד ולא מתרפקת על העבר", עונה בן דור בביטחון אופייני כשהיא נשאלת אם שיא הקריירה כבר מאחוריה. "אני לא מחזרת על פתחים ולא מציעה את שירותי לאף אחד. תמיד באו אלי ופנו אלי, למעט 'הגוגונים', פרויקט שאותו אני הצעתי להוצאת מודן.
"הדברים קורים מעצמם. אני כן יכולה להגיד שגם אם לא יהיו דברים חדשים, אמשיך לקטוף את הפירות ממה שכתבתי, כי עיקר ההכנסות הן מתמלוגים. ספרים יוצאים, יש שידורים חוזרים בטלוויזיה וברדיו, וכל עוד הספרים שלי ינוחו על המדף בחנויות הפנסיה שלי מובטחת".
אבל את לא תוהה לפעמים אם תעשי אי פעם משהו שיהדהד מבחינה תרבותית כמו השטוזים?
"אני לא עושה שום דבר כדי שיהדהד, ממש לא. אני עושה דברים ושולחת אותם לדרכם, לא מדמיינת ולא מצפה למה שקורה אחר כך".
את הצלחות העבר, בכל אופן, איש לא יוכל לגזול ממנה. גם לא את הכישרון. "אנחנו מאמינים בדתיה", אומרת רוני מודן, מנכ"לית הוצאת מודן שהוציאה את רוב ספריה של בן דור. "יכולת החריזה שלה, הקצב - זה דבר נדיר. כל ספר שלה הוא להיט, ובלי פרסום - מספיק שיגיע לחנויות". ה-dvd שלה, "מי שטוב לו ושמח", שיצא ב-1994, מכר עד כה כ-100 אלף עותקים, וממשיך להימכר עד היום.
"מעטים היוצרים לילדים שהם גם כותבי מלים וגם מחברי לחנים", אומרת המפיקה רחל שיין-ארגמן, שהפיקה ארבעה תקליטורי dvd של בן דור. "המוסיקה שלה מורכבת, עם המון כבוד לאינטליגנציה של הילד".
"אני יודעת שאני יודעת"
את דלת הבית ברמת אפעל, שאותו חולקת בן דור עם בעלה מוטי, פנסיונר של עיריית תל אביב, פותחת אשה קטנה עם עיניים ערניות בצבע ירוק-זהוב, אוחזת סיגריה בפומית ארוכה. "הכלב הודיע לי שאת באה", היא אומרת ומובילה אותי לקומה השנייה, שם נמצא הפסנתר שלה.
פנים אל פנים היא קטנה - כמעט בגובה של קהל היעד שלה - פייתית פחות מדמותה על המסך, ובעיקר ארצית ודעתנית יותר ממנה. תוך כדי דיבור היא פותחת עוד חבילת סיגריות או פורצת בצחוק מעושן ומתגלגל. "תראי מה קיבלתי היום", היא שולפת חוברת הפעלות לתזונה נכונה, מאת בן דור וביוזמת משרד החינוך, מלווה בבובת עגבניה בשם חיותה בריאותא. "בהתחלה הסתייגתי", היא מספרת. "אני לא מאמינה בתוכניות כאלה. ילד לא יאכל מה שבריא והוא לא אוהב, ואני לא עושה שקר בנפשי. בתחום הילדים יש הרבה מס שפתיים, ואני יודעת מה עובד ומה לא". לקח לה גם זמן לגלות שמאחורי היוזמה עומדת חברת יוניליוור.
שני תיאורים חזרו בשיחות עם אנשים שעבדו עמה: דתיה נלהבת כמו ילדה, ויודעת תמיד מה שהיא רוצה. "ראיתי אשה שהילדה בה עוד כל כך חיה, נפש סקרנית, עליזה ושמחה", מספרת נגה בטלר-ביח, שביימה את "הגוגונים". "להרים קלטת של 45 דקות ביומיים צילומים זה לא פשוט. אין מספיק זמן בחזרות, הפלייבק לא עובד או שהצלם לא הספיק, שלושה צלמים ומאפרת עובדים במקביל - ודתיה אומרת 'אוי, זה היה כל כך נחמד, נהניתי מאוד'".
"דתיה היא ילדה", אומר עליה אריה בן ציון, במאי ראשי בטלוויזיה החינוכית שעבד עם בן דור בימי "פרפר נחמד" וגם ביים שלושה מתקליטורי ה-dvd שלה. "לכן היא יכולה להתחבר לילדים, היא מבינה אותם. היא תמיד מאמינה עד הסוף בצדקת דבריה וזה מוכיח את עצמו. אי אפשר להתווכח אתה. קשה לה לקבל דעות של אחרים".
אנשים שיודעים תמיד יותר טוב מאחרים יכולים להיות בעלי חזון מהפכני ממש, אבל זה לא אומר שקל לעבוד עמם. בן דור סובלת גם היא מאותה בעיית מוניטין שהטרידה אמניות פרפקציוניסטיות מאז ומתמיד. "דתיה היא האם הרוחנית של כל פרויקט", אומרת שיין-ארגמן, שניהלה עם בן דור, כך נראה, יחסי עבודה מורכבים. "וכשאנשים הם דעתנים, עומדים על שלהם ושומרים בקנאות על יצירתם, זה לא תמיד קל. כשתפגשי אותה תביני לבד: זה באנרגיות, באינטנסיביות, בזה שהיא יודעת הכל יותר טוב מכל השאר".
ב"גינת השטוזים", מספרת שיין-ארגמן, צריכים השחקנים לנגן בחלילית, בכינור ובסקסופון. בעידן הפלייבק, כמובן, איש לא דורש משחקנים שילמדו נגינה לפני שהם משתתפים בקלטת לילדים - חוץ מאשר אצל דתיה, שהתעקשה שיידעו להחזיק את הכלים כמו שצריך. "נאלצתי להביא מוסיקאים, שלימדו את השחקנים איך לאחוז בכלים ולפרוט על כינור, לשים את האצבעות נכון. זה ממש לא היה בתקציב", צוחקת שיין-ארגמן. "זה לא תמיד נוח ונעים, שלא לדבר על השעות הנוספות ועל הכסף. אלה היו ימי צילומים ארוכים מאוד".
בן דור מאשרת את הסיפור. "גם כך השחקנים מנגנים בכאילו, ויש גבול לכמה אני מוכנה שזה יהיה מזויף", היא חורצת. "לו זה היה מתנהל לפי הסטנדרטים שלי, הם היו עוברים סדנה שלמה ויודעים גם לנגן כמה צלילים". היא מודעת היטב לסאבטקסט של המחמאות שחולקים לה. "בטח אמרו לך שאני קשה", היא מקדימה אותי כשאני רק מזכירה, בזהירות, את המוניטין שלה בתור יודעת כל.
זה מפריע לך?
"מפריע? ממש לא. דעותיהם של אחרים, לטוב או לרע, לא מגדירות אותי. אני לא כופה על אף אחד לעבוד אתי, ויש כאלה שלא עובדים אתי מהסיבות שלהם. אדם בעל אמת צריך להיות נחוש ונחרץ. עם אדם חסר דעה באמת קל לעבוד, ואני לא הייתי רוצה לעבוד אתו. באמנות, בפרט לילדים, אסור להתפשר - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
"אני זוכר בחורה אנרגטית מאוד", אומר השחקן רמי ברוך, שהשתתף בארבעה מתקליטורי ה-dvd שלה. הוא מספר כי עד היום ילדים קוראים לו ברחוב "שטוזון בכיר". "היא תובענית לגבי התוצאה, אבל לא באגרסיביות: בהמון סבלנות ובאסרטיביות, כדי שהדברים יהיו מדויקים. בעבודה על השירים היא לא הניחה לשום זיוף לחמוק, וגם באולפן, כשמשהו נראה לה או לא, היא היתה קמה ומדברת. אני חושב שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה".
"יש דברים שאני יודעת שאני יודעת", אומרת בן דור. "זה נשמע מגלומני, אבל מי שעובד אתי יודע שזה לא. למשל, בחזרות להצגה אני אומרת לשחקנים, פה הילדים בקהל יגידו ככה, פה הם יצחקו. בהתחלה הם ספקנים, אבל אז קורה בדיוק מה שאמרתי. אני לא יודעת הכל, אבל במה שאני יודעת - אני בטוחה. ועל זה אני מחרפת את נפשי". לאחת ההפקות, היא מספרת, כתבה מנגינה עם קצב מסובך, שהשחקנים התקשו ללמוד. "אמרו לי רגע, זה קשה, אולי תשני את המנגינה. אמרתי 'מה זה קשה? תלמדו'".
ואין לך לבטים? גם אם כולם אומרים אחרת?
"אני תמיד משתדלת לשכנע. אז מה אם לא מסכימים אתי? גם עם גליליאו לא כל העולם הסכים".
לא רוצה להתבכיין
מעט משונה לראות יוצרת שהשליטה כל כך חשובה לה מוותרת עליה, כפי שעשתה בן דור בקמפיין של יופלה. עד כה היא הצליחה להימנע, על פי רוב, ממלכודות המסחור האורבות ליוצרים בתחום זה. בניגוד למשה דץ, למשל, שזכה לקיתונות רותחין (ולתביעה משפטית) בשל העובדה שהכניס ל-dvd של הכבשה שושנה תוכן שיווקי למוצרים שונים - מעידתה היחידה של בן דור לתהום התוכן השיווקי התרחשה בדיסק מוקדם. בדיסק הופיעו תכנים הנוגעים לחיתולים ולסינרים חד פעמיים לילדים. "זה נעשה מאחורי גבי, ואני מזועזעת מזה עד היום", היא מצהירה.
החל ב"גינת השטוזים" החלה לדרוש, לדבריה, שה-dvd לא יכלול פרסומות - עניין לא פשוט כשמדובר בהפקות כה יקרות. הקפדתה המדוקדקת על פרטים והשימוש שלה באנשי מקצוע מוכשרים ויקרים - לדוגמה, בעדי רנרט, מעבד מוסיקלי ידוע, להפקה המוסיקלית - מעלה את המחיר של הפקה ממוצעת שלה עד 60-87 אלף דולר, סכום עתק בתעשייה, מספרת שיין-ארגמן. בחוזים שלה, מספרת בן דור, יש סעיף שאינו מקובל בהפקות מהסוג הזה, שלפיו התקציב לא ייפול מסכום מסוים - "זה מבטיח לי שהתלבושות לא יהיו ממחסן של פורים, ושהתפאורה לא תהיה מקרטון".
מאיפה משיגים תקציבים כאלה?
זאת כבר לא הבעיה שלי".
גם מכירות, כך נראה, אינן בדיוק הבעיה שלה: "אני לא יודעת להעריך, לא יודעת, לא זוכרת", היא משיבה על השאלה כמה מכר ספר או dvd זה או אחר. "כששולחים לי דו"חות של מכירות, אני רק מסתכלת אם מדובר בשלוש או בארבע ספרות, ושמה בצד".
כמה את מרוויחה?
"אני לא הולכת לענות על זה. להיכנס לי ככה לארנק, לחשבון הבנק שלי - זו שאלה שלא שואלים, באמת".
את יוצרת מצליחה. התעשרת מהעשייה שלך?
"אני לא יכולה לענות בשום אופן, מצטערת. אני לא רוצה להתבכיין ומצד שני גם לא להשתחצן, ומצד שלישי אני לא רוצה לחשוף את זה. עשיר זה דבר יחסי, אין לזה תשובה חד משמעית. באופן כללי, אני יכולה להגיד לך שככל שיש לך יותר ספרים מצליחים, ההכנסה עולה בהתאם. וזה גם תלוי בחוזה - אם יש לך חוזה של פראייר ומנצלים אותך או לא. לי יש חוזים שאני מרוצה מהם".
ספרים הם סיפור אחד, ולפחות עד שקינדל לילדים יתפוס תאוצה, הם לא צפויים לעבור טלטלה גדולה מדי. אבל בשוק תקליטורי ה-dvd לילדים המצב שונה לגמרי. כיום, כשכל הורה יכול לבחור לילדו תוכן מתוך שלל ערוצים ייעודיים או להעתיק את ה-dvd מהשכנים, ערכי הפקה מושקעים כמו אלה שבן דור מתעקשת עליהם, מאיימים ליהפך לנוסטלגיה בעצמם.
"אם משקיעים כיום בקלטת 40 אלף שקל - זה המון, כי קשה להחזיר את זה", אומרת שיין-ארגמן. "וזאת רק עלות הפקה, בלי לדבר על עיצוב ועל מיתוג. צריך למכור 6,000 עד 15 אלף עותקים רק כדי להחזיר את ההשקעה".
כשאתה מפרסם מוצר של תנובה, כמובן, ערכי הפקה הם לא ממש בעיה, והפרסומות של יופלה שטוזים נראות כמו כל שקל שהוציאו עליהן: זה לא זול לגרום לחבורת ילדים שלבושים בגביעי יוגורט ורוקדים לצלילי מוסיקת אסיד להיראות כמו יותר מחגיגת פורים בגן - אבל אפשר לשאול אם תשומת הלב והכסף שווים את זה כשהם ממסגרים שטוזים כמו "פעם תות נסע במהירות", שלא היו עוברים את הפילטר הצפוף של בן דור עצמה.
פרט לקבלת צ'ק שמן שאת סכומו היא מסרבת להסגיר, בן דור לא היתה מעורבת בכתיבת השטוזים ומסיבות חוזיות ואתיות אינה מוכנה לחוות את דעתה על שטוזי היוגורט. היא מציינת שהגנה על "סוגת השטוזים" בחוזה "כאילו היתה סימן רשום, כולל הגדרה מדויקת של מה זה שטוז - משפט נונסנס עם מבנה תחבירי מדויק". ענת גרוס-שון, סמנכ"לית השיווק של תנובה, טוענת בתגובה כי "הגמישות היא שעמדה לנגד עינינו. יצרנו המון שטוזים ואולי לא כולם היו מושלמים, אבל בגדול אנחנו שם, בעולם התוכן של דתיה".
מי חיבר את השטוזים?
"כמה גורמים שחברו יחדיו - אנשי שיווק, אנשי קידום מכירות. הרבה אנשים יצירתיים עוסקים בעניין".
"מביני דבר אומרים לי שבטח לא אני כתבתי את השטוזים האלה", אומרת בן דור, ומגלה כי היא עובדת על מיזם של מיתוג השטוזים לצרכים מסחריים.
את לא חוששת שהרמה הנמוכה תקרין גם עלייך?
"אני לא חוששת מהשלכה שלילית על תדמית השטוזים שלי, כי מה שרלוונטי הוא הרמה של השטוז עצמו ולא השם הכללי של המותג".
"אני ציפור דרור"
בן דור החלה את דרכה המקצועית רחוק מאוד ממסעות פרסום או מיוגורט. היא נולדה ב-1944 במצרים, עלתה לישראל בגיל שנה וחצי והחלה את הקריירה שלה כמורה למוסיקה בבתי ספר ובגני ילדים. "בהתחלה הייתי ב'היי'. כל שיעור היה חוויה", היא מספרת. כאם צעירה, היא סחבה את האקורדיון שלה לערבי שירה בציבור ולריקודי עם - "הם שילמו יפה, הייתי מבוקשת ולא יכולתי להגיד לא", והתקשתה יותר ויותר לקום בבוקר. עד שבוקר אחד, בדרך לגן, כשהאקורדיון נגרר אחריה, עצרה והחליטה: "מרגע זה אני לא עושה יותר שום דבר בשביל כסף".
היא חזרה הביתה, הרימה טלפון לכל מקומות העבודה שלה והודיעה שהיא מתפטרת, חוץ מעבודה אחת שבה לא שילמו לה כמעט כלום: כתיבה לתוכנית ילדים בשם "מה פתאום", שבה כיכבו נירה רבינוביץ' ובובת צבר בשם קישקשתא. שירי משחק כתבה עוד בימי העבודה בגנים, לשימוש עצמי. במלחמת ששת הימים, כנהוג במלחמות, הפעילו בטלוויזיה הלימודית אולפן פתוח עם תוכניות הפעלה מוסיקלית לילדים, ובן דור ישבה מול המרקע והרגישה שהיא יכולה לעשות את זה טוב יותר. "היה לי כבר מאגר שירים וגם תובנות, וחשבתי שזה לא נראה לי".
היא קבעה פגישה עם מפיקה מהטלוויזיה החינוכית, שאמרה לה לכתוב תסריט עם שירים. בן דור, חסרת ניסיון לחלוטין בכתיבה לטלוויזיה, חזרה הביתה וכתבה שלושה תסריטים - "של הכל, הטקסטים, הפסקול, השוטים. לא ידעתי שלא צריך". היא שלחה אותם בדואר ומעולם לא קיבלה תשובה. כשעלתה "מה פתאום" לאוויר היא ניסתה שוב, והמפיקה נורית הניג קיבלה בהתלהבות את התסריט שלה, שכלל גם שיר חדש פרי עטה.
"לנורית אני חייבת את כל הקריירה שלי", מספרת בן דור. "הטלוויזיה החינוכית היתה קטנה וענייה, התוכניות לגיל הרך שכנו בחדר קטן שבו צוותים של שלוש תוכניות, שעבדו סביב שלושה שולחנות מפורמייקה. הפיקו את התסריט שלי, והייתי בטוחה שזה התסריט הראשון והאחרון שאני כותבת - ואז נורית אומרת לי 'יאללה, בשבוע הבא עוד אחד'. אמרתי: 'מה עוד? אני לא יודעת אם אצליח'. ואז קרה הנס ויצא עוד תסריט, ועוד אחד. המפיקה אמרה לי, 'אני מצטערת, התעריפים שלנו נמוכים' - הם שילמו אז 70 לירות לתסריט - 'ועבור השירים אנחנו לא יכולים לשלם'. כאילו שהיה לי אכפת".
מאוחר יותר עברה ל"פרפר נחמד", שם שימשה כתסריטאית הבלעדית, לדבריה, עד תסריט מספר 50 בערך. "התעריפים היו בשפל המדרגה כל הזמן. ואז הקימו את איגוד התסריטאים והתשלום עלה משמעותית, אבל רוב הקריירה שלי בטלוויזיה כבר היתה מאחורי". במשך כל הזמן עבדה עם הטלוויזיה החינוכית ככותבת עצמאית. "זה בנפשי, אני ציפור דרור, לא יכולה להיכנס למסגרת".
בשנותיה בחינוכית כתבה בן דור כמה מהקלאסיקות של עולם הילדים הישראלי, עם שירים כמו "מי רוצה תפוח זהב", "ארץ ישראל שלי" ו"שובבים במיטה", אבל איש לא הכיר את שמה. "מי יודע את שם התסריטאי?" היא שואלת, "זה רץ ברולר של הקרדיטים בסוף, ואף אחד לא שם לב". אולי החוויה הזו היא שעומדת בבסיס ההחלטה העיקשת להופיע, ולו בהבלחה, בכל dvd שהקליטה.
"לא רצינו שהיא תיכנס לקלטת אבל היא התעקשה", מספר בן ציון. בן דור, נאמנה לתפקיד המחנכת עד הסוף, מתעקשת שטובת הילדים היא שעומדת לנגד עיניה. "חשוב שהילד יידע שמאחורי היצירה קיים יוצר".
זה כיף לך?
"מאוד. כלומר, נחמד לי, לא משאת נפשי. אולי זה דחף בלתי מודע", היא מוסיפה לאחר הרהור, "אני לא מחביאה את עצמי. היצ'קוק לא הופיע בכל הסרטים שלו?"
גם המותג "דתיה בן דור", לדבריה, נוצר כמעט במקרה. "ההצגה הראשונה של השטוזונים היתה יוזמה של הבמאי יקי מחרז, ב-1993. עשינו סיעור מוחות - רצינו שההצגה תתרחש במקום מטפורי, העולם הפנימי. מה זה יהיה? התחלתי לחשוב. היה לו חשוב שהוא יהיה 'של דתיה'. עד שנפל האסימון: מחסן השטוזים של דתיה".
השטוזים נכנסו עוד קודם לספר "ככה זה בעברית" בתור ממלאי מקום של ארבעה דפים ריקים, ברגע האחרון לפני ההדפסה, ונהפכו ללהיט מיידי. עד היום ילדים קוראים לו "הספר של השטוזים". "מאז זו היתה דרישה של המפיקים, שהשם שלי יופיע", מדגישה בן דור.
קשה לחלץ מבן דור מחמאה על קולגות. לדבריה, היא לא עוקבת אחר המתרחש בשדה הילדים, אבל באורח אופייני, היא יודעת בדיוק מה היא לא אוהבת. "אני לא מעריכה גיבורים על קטנים - כאלה שלא מספיק טובים בשביל מבוגרים, אז הם גדולים על קטנים, כי כאילו קל לעשות לילדים. אבל זה לא מדאיג אותי: כמה זבל שיש, בסוף הטוב מנצח. אני קוראת לזה, מבחן ה'עוד פעם'. איך שה-dvd נגמר הילד אומר - עוד פעם".
אין לה יותר מדי שבחים לתרבות הילדים העכשווית. "אני יושבת מול המסך ולרוב מרגישה שממש מנצלים לרעה את הילדים, וההורים לא תמיד לא יודעים לשפוט. אני לא יכולה להיות במקומות שבהם מחפפים, תוכנית שיאללה, מישהו חינטרש איזו בובה מכוערת וזהו".
חמושה באותו ביטחון בלתי מעורער היא הגיעה לערוץ הילדים, בהזמנתו, ליצירת סדרה בשם "ערוץ הפטפוזים" עם יעל אבקסיס. מה שגילתה שם היה רחוק מימי הזוהר של החינוכית. "נכנסתי עם הסטנדרטים שלי, הם היו די המומים", היא מספרת. "היום הכל 'חאפ-לאפ', מהר וזול. הפקות אינסטנט, לא אכפת להם. מצלמים שמונה תוכניות ביום, שחקנים עובדים עם טלפרומפטר - איפה נשמע כדבר הזה?" בערוץ הילדים בחרו שלא להגיב. כיום משודרות בערוץ הופ החדש פינות שטוזים באנימציה, אבל בכך מסתכמת כרגע מעורבותה של בן דור בעולם הטלוויזיה.
בכל זאת, כשמתלווים אליה למפגש מקרי עם ילדים, אי אפשר לפספס את עוצמת השפעתה על הדור הצעיר. תלמידי כיתות ב' בבית ספר יסודי ברמת גן סיימו זה עתה מפגש עם בן דור, שאת שיריה, את סיפוריה ואת שטוזיה למדו באחרונה בכיתה, ורובם מכירים עוד מימי הגן. אחרי המפגש יכול הקהל סוף סוף לבטא את אהבתו, ובן דור מוקפת במעריצים מיניאטורים, שמניפים לעברה קלסרים עם שערים צבועים בטושים ובתוכם עבודות שהכינו עליה בכיתה. "דתיה! תראי את שלי!", הם קוראים. בן דור מחייכת, מעיינת ומחמיאה על כתב היד היפה. "דתיה, ציירתי לך שטוז!", עולה הקריאה, "דתיה! דתיה! דתיה!"
כיתות ב' ברמת גן אינן היחידות שלומדות עליה בבית הספר. מארון בחדר המוסיקה שלה היא שולפת שקית גדולה המלאה בעבודות של ילדים על שטוזים כמו "ספר שטוזים" ענק של ילדי כיתה א'. "ילדים היו מתקשרים אלי ואומרים, 'דתיה, תשמעי שטוז', כאילו אני חברה שלהם. הורים כותבים לי, יש לי ילד בשם עומר, את יכולה לכתוב לו שטוז שיתחרז עם השם שלו?" היא צוחקת.
היא מקפידה לשמור על קשר עם הקהל שלה דרך אתר האינטרנט שעיצבה בעצמה. לבית הספר ברמת גן היא מגיעה חמושה בז'קט אדום-צהוב, באורגן ארוז ובתיק מלא ספרים. הכיתה לא מסודרת בדיוק לפי הנחיותיה, היא מבקשת מהמורה לסדר אותה מחדש ואנחנו יורדות לחכות ליד שולחן עטוי שעוונית בחדר המורים.
כשהיתה מורה, היא מספרת, מעולם לא נכנסה לחדר המורים: בהפסקות התאמנה בחליל בחדר המוסיקה. "תמיד היה לי חדר עם פסנתר, זאת היתה אחת הדרישות שלי". אנחנו עולות בחזרה לכיתה: הילדים מסודרים בחי"ת, כנדרש, ותולים בה עיניים מצפות. "אילו ילדים חמודים", אומרת בן דור ומניחה את האורגן על השולחן. היא פותחת בשירת "תפקחו את העיניים" והתלמידים מתעוררים לחיים.
אחת המורות לוגמת תה, השנייה גוערת בתלמיד. דתיה שרה מחרוזת משיריה, וווליום השירה של הילדים מהווה ברומטר מדויק של הפופולריות של כל שיר: "מי שטוב לו ושמח" זוכה למקהלה צבאית, שירים אחרים להד מגומגם. "כך אני יודעת מה תפס", בן דור אומרת אחר כך. "בהתחלה לא מכירים את השירים החדשים, אחרי שבועיים יש ילד שמכיר ועם הזמן זה גדל בטור הנדסי".
המתולתל הביישן מרים את ראשו ומצטרף בשירה הססנית, אחת המורות מחניקה פיהוק. "יש לי בבית שירים שאת כתבת!", קוראת ילדה נרגשת. דתיה מהנהנת וממשיכה. היא מציגה בפני הילדים את ספרה החדש "בית משותף", ומסבה את תשומת לבם לאיורים של ויטלי מינין. "תראו איזה איורים יפים. אני בעצמי בוחרת את המאיירים שלי. אני לא מרשה לאף אחד להתערב לי בספרים".
הצ'ק השמן מתנובה לא מצליח להרגיע את דתיה בן דור מביקורת על התעשייה בה היא פועלת
מאת נעמי דרום
13.2.2010 / 15:50