בנק לאומי חשוב מכדי שישחקו בו

>> חבל שגליה מאור פרשה מהמרוץ לתפקיד יו"ר בנק לאומי - היא ללא ספק היתה המועמדת הראויה ביותר לתפקיד. חבל גם שהיא נאלצה לפרוש בנסיבות שאינן מוסיפות לה כבוד. התחושה כי מקורביה של מאור בדירקטוריון בנק לאומי, וגם בוועדת המניות, עשו הכל כדי לקדם את המועמדות שלה - עד כדי כיפוף של החוק לשם כך - לא הועילה לה, להם או למטרה שלשמה הם פעלו. טוב לפחות ששלטון החוק יצא מנצח, ושהוכח כי במדינת ישראל לא מכופפים את החוק. גם לא עבור מנהל מוערך כגליה מאור.

בכל מקרה, אין לצפות כי הפרישה של מאור תביא את הפיאסקו של בנק לאומי לקצו. נהפוך הוא. דירקטוריון הבנק יצטרך עתה להחליט, לאור הנחיית רשות ניירות ערך, אם מותר בכלל לבעלי מניות להציע את עצמם בתור דירקטורים, ואם מותר - אז עד מתי ניתן לעשות כן.



הדיון המשפטי המלומד הזה - שמאיר את הדירקטוריון באור בעייתי מאוד, כי הרי כל זמן שמאור היתה מועמדת יחידה מטעם עצמה הדירקטוריון לא חשב כלל שיש כאן שאלה משפטית שדורשת בירור - הוא בכלל תיאורטי. ההנחה היא שבנק ישראל לא יסכים לקבל מועמדות של דירקטורים מטעם עצמם, כשם שבנק ישראל לא יסכים לקבל מועמדות של דירקטור כלשהו מטעם בעל מניות כלשהו. כזכור, כל ההערכות היו כי זאת הסיבה בגללה צפוי בנק ישראל לפסול את המועמדות של דוד קליין לדירקטוריון - מאחר ששלמה אליהו הוא זה שהציע את קליין.



בסופה של התפלפלות משפטית מייגעת, מדינת ישראל תצטרך לחזור ולדון בשאלות היסוד - למי מותר לשלוט בבנק לאומי ואיך - וזאת בעידן שבו המדינה מסתלקת משליטתה בבנק מבלי שנוצר בבנק גרעין שליטה ברור. בסוף שאלת היסוד היא כיצד נותנים לציבור בעלי המניות לשלוט בבנק הגדול במדינה, וזאת באמצעות העברת הזכות לבעלי המניות להציע מועמדים מטעמם לדירקטוריון הבנק.



צריך להודות למאור שהמאמצים הכנים שלה להתמנות לדירקטורית בבנק חשפו בפנינו את כל הסכנות והכשלים הנובעים מהעברת השליטה בבנק לידי ציבור בעלי המניות. למשל, גילינו עד כמה המנגנון הזה חשוף להשפעות שליליות של אילי הון, שהם גם בעלי מניות גדולים יחסית (כמה אחוזים) בבנק.



לא רק שאילי ההון צפויים להיות פעילים בהצעת מועמדים מטעמם לדירקטוריון - אז לפחות נדע מי הציע איזה דירקטור - אלא שהם גם צפויים להיות פעילים ביצירת קואליציות נסתרות שיבטיחו הצבעה עבור מועמדים שונים. אז אפילו לא נדע כי מועמד מסוים נבחר לדירקטוריון, אחרי שהוא כרת ברית עם כמה אילי הון שהתחייבו להצביע עבורו. גם המגנון של מועמדים מטעם עצמם חשוף לכשל הזה, כי סביר להניח שמועמדים כאלה יחזרו אחר קולותיהם של אילי הון שונים, כדי להבטיח תמיכה בהם.



זאת שאלה מעניינת, איזה מבין שני מגנוני השליטה בעייתי יותר: המנגון הקיים של בעל שליטה מוגדר, שעושה בבנק שימוש לצרכיו, אבל לפחות מארג האינטרסים שלו שקוף וברור והוא מפוקח כראוי; או המנגנון של בנק ללא גרעין שליטה, שאין בו בעל שליטה שמשתמש בבנק לצרכיו, אבל מכהנים בו דירקטורים שלא ברור בקולות מי הם נבחרו ואילו אינטרסים זרים הם עשויים לשרת. מה שברור הוא שבכל אחד ממנגנוני השליטה הללו יש יתרונות וחיסרונות גדולים מאוד, וגם את היתרונות וגם את החיסרונות צריך להכיר היטב, וצריך לדעת לפקח עליהם כראוי.



התקווה הגדולה היא שהעברת השליטה בבנק לאומי לשוק ההון תיהפך לחגיגה של דמוקרטיה של בעלי המניות מקרב הציבור. כדי שזה יקרה, אגב, צריך להבטיח כי הציבור אכן משתתף באופן פעיל בהצעת מועמדים לדירקטורים ובהצבעה עבורם. משמע, כדי שזה יקרה צריך לדאוג שקולותיהם של הגופים המוסדיים - נציגיו האמיתיים של הציבור הרחב - הם שיקבעו את תוצאות ההצבעה באסיפות הכלליות, ולא קולותיהם של קומץ אילי הון. אם הגופים המוסדיים לא יאכזבו, וידאגו להיות פעילים בהצבעות באסיפות הכלליות, העברת השליטה בבנק לאומי לשוק ההון אכן יכולה ליהפך לחגיגה דמוקרטית.



אבל עד שזה לא קורה, חייבים לוודא שהשליטה בבנק לאומי לא תופקר למשחקים של אינטרסים זרים. לשם כך חייבים לוודא כי גם בנק ישראל וגם משרד האוצר מבצעים את תיקוני החקיקה הנדרשים (התיקון לתיקון מראני), כדי להבטיח שהבנק לא יהיה חשוף לאינטרסים זרים, וכי בנק ישראל מסוגל לפקח על כך באופן יעיל.



זוהי חקיקה קריטית - היא תקבע את גורלו של המוסד הפיננסי החשוב ביותר בישראל, ואסור לטעות בה. לכן חשוב לדחות את מכירת יתרת מניות המדינה בבנק, כדי שיהיה די זמן להקדיש כדי להשלים את החקיקה כראוי. אחרת, זו עלולה להיות בכייה לדורות.