החלמאות של ייקור התחבורה הציבורית

>> הדברים החשובים באמת אינם מגיעים לכותרות הראשיות. קחו, למשל, את הידיעה על עליית תעריפי התחבורה הציבורית החל ב-1 בינואר.

רובנו לא טרחנו לתת באותה ידיעה קטנה מבט נוסף. כי מה זה נוגע לנו, בעלי הרכב הפרטי? בפועל, זה נוגע בכל אחד מאתנו: בהעלאת התשלום לעובדים המגיעים לעבודה בתחבורה הציבורית; בהעלאת מחירי המוצרים של בעל המפעל כדי לכסות את הגידול בהוצאותיו; ובעובדת המסורה שמסתכלת על עמודת ההכנסות מול עמודת ההוצאות ומחליטה שפשוט לא כדאי לה לצאת לעבוד. העלאת מחירי התחבורה הציבורית תשפיע על המשק כולו.



אם טחו עינינו לראות את הפערים המתרחבים בחברה הישראלית, פערים שהעלאת מחירי התחבורה הציבורית מרחיבה אותם, די לנו בעדויות המבקרים מן החוץ. רק באחרונה קבע דו"ח ה-oecd כי החברה הישראלית היא בלתי שוויונית, שכן חמישית מתושביה עניים ורק כמחצית מהם מרוויחים שכר הראוי להיחשב מספיקה לחיים במדינה מפותחת. ממשלת ישראל, במקום לפעול לשיפור המצב - מרעה אותו באותן החלטות "קטנות" המשפיעות דווקא על השכבות העניות.



העלאת מחירי התחבורה הציבורית שיקפה את המרחק ההולך ומתעצם בין הצהרת הכוונות של הממשלה לבין מימושן בפועל. צמצום השימוש ברכב הפרטי ומעבר להסעה בתחבורה הציבורית הוא אינטרס ציבורי מהמדרגה הראשונה. השימוש הגדל ברכב הפרטי מגדיל את התלות בדלק מיובא, גורם לעומס על הכבישים ולאובדן שעות עבודה רבות למשק, זיהום האוויר הגדל מכלי הרכב גורם לתחלואה ולתמותה והמספר הגדל של כלי הרכב מחייב השקעות עצומות בכבישים ובהקצאת קרקע יקרה למגרשי חנייה. כמעט מכל היבט מעבר להסעת המונים הוא אינטרס ממלכתי.



הציבור אינו טיפש. אם תספק לו חלופה הולמת - תחבורה ציבורית נוחה וזולה העומדת בלוח זמנים - הוא ישאיר את הרכב בבית וישתמש בתחבורה הציבורית. ראו את המהפך שאירע בעשורים האחרונים בשימוש ברכבת: יותר ויותר עובדים ואנשי עסקים משאירים את הרכב בתחנת הרכבת, עולים על הקרון ומגיעים ליעדם בלי להיתקע בפקקים. את המהפך הזה אפשר לעשות גם בתוך הערים.



הכותב הוא נשיא לשכת המסחר והתעשייה חיפה והצפון