שקשוקה סוף

>> זו היתה השקשוקה שהתבשלה משך הזמן הארוך ביותר בעולם. יותר משבעה חודשים חלפו מאז שהגישו משפחת עופר והחברה לישראל תביעת דיבה נגד העיתונאי מיקי רוזנטל בסך 3.5 מיליון שקל בעקבות סרטו "שיטת השקשוקה", שתיאר את עסקיה המסועפים של משפחת עופר עם המדינה ואת הרווחים האדירים שגרפה מהם.

השבוע התבשרנו כי הבישול נגמר: המחבת של משפחת עופר ירדה מהאש - התביעה נמשכה. המגשר בין הצדדים, כך נודע, היה לא אחר מהעיתונאי הוותיק מוטי קירשבנאום. ומה עלה מן הגישור? עידן עופר לא יישא בהוצאות המשפט - ורוזנטל לא יצטרך להתנצל על דבר. ההסכמה הורידה מעמסה נפשית וכספית מעל רוזנטל. עופר מצדו הבהיר במשך כשלוש שנים - מאז הגשת התביעה הראשונה נגד רוזנטל על ראיונות שהעניק לתקשורת - מיהו בעל המאה, ומה באפשרותו לעולל לבעל הדעה.



בהודעה לבית המשפט אמר עופר: "הביקורת הרחבה שהושמעה כנגד הגשת התביעה וכנגד הסכום הנתבע יצרה רושם מוטעה, הן של רדיפה את רוזנטל והן של פגיעה בחופש העיתונות - תוצאה ציבורית שמעולם לא רציתי, אינני מאמין בה והיא מנוגדת לחלוטין להשקפת עולמי המכבדת את חופש העיתונות".



קירשנבאום, שהוסמך על ידי הצדדים להיות הדובר היחיד של הפשרה, אמר: "הערכתי מאוד את עמידת רוזנטל על עקרונותיו ואת האחים עופר ככאלו שלא מעוניינים לפגוע בחופש הביטוי. ההסכם מכבד את הצדדים בעיקר כי הוא לא תובע התנצלות. זה לא סיפור אהבה, אבל הצדדים תרמו לפשרה והיו מוכנים ללכת אחד לקראת השני".



השאלות שלא ייענו



אבל תהליך הפישור המפתיע וסיומו מותירים יותר תהיות מתשובות. הנה שורה חלקית של שאלות שקרוב לוודאי שלא ייענו: מה גרם לעידן עופר למשוך את תביעת הדיבה? האם היתה זו ההבנה העמוקה של עופר לגבי תפקידה של העיתונות במדינה חופשית ודמוקרטית, כפי שעולה מהודעתו בבית המשפט? ומדוע הסכים רוזנטל לפשרה, אם היה משוכנע בצדקתו ובכך שלא הוציא דיבתה של משפחת עופר? האם סרט התגובה של משפחת עופר ששודר מיד לאחר "שיטת השקשוקה" בערוץ הראשון הביא להבנה שלפיה "הצופה ישפוט"? או שמא רצונה של משפחת עופר להימנע מחשיפת עסקיה הפרטיים המסועפים מעל דוכן העדים ובכתבי טענות, הנגישים לתקשורת, הם שעמדו בבסיס החלטתה? אולי עופר לא אהב את הרעיון שהוא יעמוד על דוכן העדים וייחקר על ידי עורכי דינו של רוזנטל. גם השופט יעלה בפניו תהיות והוא יחויב להשיב לשאלות באולם מלא עיתונאים.



לב לבייב, הטייקון האחרון שפקד את ספסלי בית המשפט, יצא מאולם השופטת ורדה אלשיך בשן ועין. תימהוני שרודף אותו כבר שנים ניצל את מצלמות הטלוויזיה הרבות שסיקרו את נפילת אפריקה-ישראל, ותקף אותו פיסית ומילולית. התמונות שודרו בפריים טיים בכל הערוצים. השופטת דווקא היתה נחמדה יחסית, אבל ההתנהלות במסדרונות בית המשפט הבהירה לכל אדם, גם לטייקונים, שבבית משפט אתה לא יודע למה לצפות ואיך תצא. עופר ומקורביו ודאי צפו בתמונותיו של לבייב ההמום.



משפחת עופר סירבה להתייחס לתהיות, והפנתה להודעה ששוגרה לביהמ"ש ולקירשנבאום כיחיד שמוסמך להגיב. לאבחנתו של קירשנבאום, שידור סרט התגובה מטעם משפחת עופר ענה לטענות שעלו בסרטו של רוזנטל והוא זה שהביא לכך שהציבור יכול היה לשפוט את הדברים, ולכן התביעה נהפכה לחשובה פחות. "אם משפחת עופר הפיקה סרט שהגיב לדברים, למה ללכת לבית המשפט?", אמר. "זה תהליך של עשר שנים. הם חסכו מעצמם ביטול זמן".



הבורר קירשנבאום



אחת השאלות המסקרנות, עם סיומה של הפרשה, היא זהותו של אדריכל ההסכמה - קירשנבאום. מה הוא עשה שם ואיך בדיוק התגלגל לתפקיד? קירשנבאום, 71, ממייסדי הערוץ הראשון ומנכ"ל הערוץ בשנות ה-90' וכיום קולגה של רוזנטל מערוץ 10, פגש במקרה באחד ממקורביו של עופר, והוא היה זה שהעלה את הרעיון לפשר בין הצדדים.



הוא זכה בפרס ישראל על חלקו בתוכנית "ניקוי ראש" ובפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים. חוש ההומור המפותח שלו, לצד היותו בר סמכא, תרמו רבות להצלחתו בגישור בין הנצים. על מידת האמון ששני הצדדים רוחשים לו אפשר ללמוד מהסמכתו על ידיהם להיות הדובר היחיד בנוגע להסכמה שאליה הגיעו.



ההסכמה גובשה במשך כשלושה חודשים שבהם נפגש קירשנבאום כמה פעמים עם כל אחד מהצדדים בנפרד - בשום שלב לא נועדו שלושתם יחדיו בחדר אחד. קירשנבאום התנה את התהליך בכך שהוא ייעשה ללא כל תמורה. לאורך התהליך, מתאר קירשנבאום, לא היו מחסומים גדולים ו"הכיוון היה חיובי".



כמגשר דיפלומטי הקפיד קירשנבאום להחמיא לצדד ים ולעורכי דינם שלדעתו, "היו מאוד קונסטרוקטיביים ונהגו בצורה חיובית מאוד". לשאלתנו אם למד משהו באופן אישי מהליך הגישור השיב "לרוב לא הייתי פשרן בחיי. בגלל גילי המתקדם, הראייה שלי בשלה יותר ומשתנה. לדעתי, איפה שאפשר שלא להתקוטט - לא כדאי להתקוטט. איפה שחייבים - תתקוטט".



המגשר הראשון: גבי פיקר



קירשבנאום לא היה המגשר הראשון בין עופר לרוזנטל. בסיבוב הראשון שלא צלח היה זה לא אחר מאשר גבי פיקר - רופא השיניים של ראש הממשלה בנימין נתניהו - ששמו נקשר גם למדבקת הפלא שתנבא התקפי לב, אשר התגלתה כתרמית. פיקר שימש מנכ"ל החברה והתפטר ממנה. פרקליטו מסר אז כי פיקר עוזב לאחר שלא קיבל לידיו את מסמכי העסקה למרות בקשתו.



ככל הנראה הסבב הראשון של הגישור, שהתקיים לפני פרשת המדבקה, נכשל מאחר שהפער בין הצדדים היה גדול וכן מפני שבשלב כלשהו הם החלו לצאת לתקשורת ולדבר רעות זה על זה. כפי הנראה, עו"ד רונאל פישר המייצג את רוזנטל הוא שהציע את פיקר כמגשר. משרדו של פישר ייצג את פיקר מאוחר יותר בנוגע לפרשיית המדבקה.



הסכסוך בין עופר לרוזנטל החל ב-2007, אז הוגשה נגד רוזנטל תביעה בסך מיליון שקל על ידי עופר, באמצעות עו"ד צבי גלמן ממשרד אריאל שמר ושות', בשל התבטאויותיו בראיונות עיתונאיים. גם תביעה זו נמחקה.



התביעה האחרונה הוגשה נגד הפרשנות שהעניק רוזנטל בסרטו לפסק הדין של בג"ץ מ-2005 שעסק בהסכם בז"ן. בהסכם התחייבה המדינה לשלם לחברה לישראל יותר מחצי מיליארד שקל תמורת חלקה בבתי הזיקוק בחיפה. עופר טען כי דברי רוזנטל בסרט אינם תואמים את פסק הדין של בג"ץ, ומכפישים את משפחת עופר והחברה לישראל. לטענת עופר, עקב הפרסומים נגרם לו, לחברה לישראל, ולשמם הטוב נזק אדיר.



בטרם הספיק רוזנטל להגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד - שאותה תיכנן להגיש נגד עופר בשל נזקים שנגרמו לו ובשל הפרת זכויות יוצרים לכאורה של הדמויות המצוירות מהסרט "שיטת השקשוקה", שהועתקו לסרט התגובה שהפיקה משפחת עופר - יצאה ההודעה לפיה עופר ימשוך את תביעתו.



לא רוצים לדבר



למרות הביקורת הציבורית הקשה שהוטחה במשפחת עופר והטענה כי התביעה פוגעת בחופש העיתונות, נראה כי סיום הפרשה אינו מועד חגיגי עבור העיתונות הישראלית. "מה זה קשור אלי?", "אני לא מבין בזה" או "באמת שאין לי שום דבר מעניין להגיד" היו התשובות הנפוצות בקרב עיתונאים רבים שאליהם פנינו.



העיתונאית ומגישת התוכניות "ואקום" ו"עושים סדר" בערוץ 23, גל גבאי, היתה בין הבודדים שהסכימו לחוות דעה. "מיקי רוזנטל ניצח במערכה המשפטית, אבל משפחת עופר ניצחה במובן אחר. היא לא היתה זקוקה למשפט כדי שכל עיתונאי בישראל יחשוב פעמיים לפני שהוא יוצא למערכה מול ארמדה של כוח וכסף. במובן הזה יש מעט מאוד עיתונאים שהיו מסוגלים לעמוד במסע ובמעמסה כמו רוזנטל. אחרי שכולנו ראינו מה עבר עליו אני בטוחה שיהיה קשה שבעתיים לעיתונאי להעז ולעשות".



גבאי הוסיפה כי "העובדה העצובה היא שלא הרבה מערכות היו מוכנות לשדר את הסרט של מיקי. אף אחד לא רוצה להתעסק עם רמות כאלה של כוח ועוצמה. אחרי הסיפור הזה, שמישהו יעז להגיד שלכוח הכסף אין השפעה על חופש הביטוי".



אשרת קוטלר, עיתונאית ערוץ 10 ומגישת חדשות השבת, דווקא נשמעה השבוע הרבה יותר אופטימית: "אני חושבת שההסכם הזה מאוד חשוב לחופש העיתונות בישראל ואני מסירה את הכובע בפני מוטי קירשנבאום שהצליח להביא לסיומה המוצלח של הפרשה העצובה הזאת. בלי כל קשר לתביעה הזאת, שבאמת נועדה להטיל אימה, ראוי שעיתונאי יחשוב עשר פעמים לפני שהוא מפרסם דבר מה, בלי קשר אם זה על בעל הון או על מוכר בשוק. העיתונות של האלף השלישי היא יותר מדי פעמים לא אחראית ומפרסמת דברים בלי לבדוק ולהצליב", אמרה קוטלר.



"הנתונים מדברים בעד עצמם", אמר רינו צרור, העיתונאי ומגיש "חוצה ישראל" בערוץ 23: "הסרט הוקרן, אוים בתביעות, והמאשים חזר בו מכל ההאשמות. מי ניצח? מצד אחד כל סיפור השקשוקה לימד באיזה קושי אנחנו נמצאים, מצד שני הסימנים הטובים הם התגובה הנפלאה מרוב הציבור, היקף הצופים שהיה לא ישוער, בין היתר בגלל ההתנהלות של משפחת עופר. בסיכומו של דבר זה כן אופטימי ואני חושב שזה מעודד".



לידיעת קירשנבאום: הליכי גישור ובוררות נהפכו לפופולריים מאוד



>> עידן עופר ומיקי רוזנטל הם לא היחידים שפונים לפתרונות מחוץ לכותלי בית המשפט. הליכי גישור ובוררות תפסו בשנים האחרונות תאוצה. החוכמה בהליכי גישור היא לצאת מהקופסה. המגשר, מעצם טבעו, אינו כפוף לכללי הדין ויכול בקלות יחסית להפנים את אבן הנגף האמיתית של הסכסוך ולחשוב איך לסלקה.



בשל האופי הגמיש של ההליך, המגשר - כמו במקרה של גבי פיקר ומוטי קירשנבאום - לא חייב להיות עורך דין. העיקר שיגלה יצירתיות ויכולת להביא את הצדדים לכדי סיום העימות בהסכמה. כך יכול המגשר לזמן צד אחד ואז את השני, ולאחר מכן את שניהם יחד. הוא יכול גם להפגיש את עורכי הדין בלבד; הכל כדי לייעל ולהגיע לפתרון רצוי ומוסכם על הצדדים.



לעומת גישור, תהליכי הבוררות מתנהלים כמו משפט, והבוררים הם עורכי דין או שופטים בדימוס. הדיון בדרך כלל מוקלט ומתומלל כמו בבית משפט. יש חקירות ראשיות ונגדיות, מוגשות ראיות ולבסוף נכתב פסק בורר.



קירשנבאום התנה את נכונותו לפשר בין רוזנטל לעופר בכך שלא יקבל שכר על עמלו. לא כך בוררים, שעבורם כל שעה נמדדת במזומנים שעלותה נעה בין 100-500 דולר.



עמית בן-ארויה