איך הפכה אינפקטד משרום ללהקה הישראלית המצליחה בעולם

עמית דובדבני וארז אייזן, הצמד שעומד מאחורי אינפקטד מאשרום - הלהקה הישראלית המצליחה בעולם, הגיעו לפני כשבוע להופעה בישראל. למרות ההזדמנות לבקר כאן ולשמח אוהדים ותיקים, גם הפעם, הם אומרים, האופי הישראלי הפך את הכוונות הטובות למעט יותר קשות לביצוע. "בישראל כל אחד הוא חבר שלך ולכן הוא רוצה להיכנס בחינם. ההפקה מתמוטטת מהסיפור הזה. אנשי ההפקה אומרים לנו, עשו לנו טובה ותישארו בארה"ב", הם מספרים בראיון ל-markerweek. אבל דובדבני, 35, ואייזן, 30, המתגוררים בשש השנים האחרונות בלוס אנג'לס, לא עושים טובות לאף אחד. להישאר במקום אחד לאורך זמן הוא הדבר האחרון שמאפיין אותם. ברביעי שעבר הם הגיעו לישראל, ובחמישי הופיעו בנמל תל אביב והקפיצו יותר מ-6,500 איש, בין השאר עם זמר הרגאיי האמריקאי החרדי מתיסיהו ועם "החברים של נטאשה". את יום שישי הם הקדישו בעיקר לשינה, ובשבת בערב הם כבר הרקידו מעריצים שווייצים בציריך.



בשבוע הבא הם הם יופיעו ליד הבית בלוס אנג'לס ומיד יעזבו לשלוש הופעות רצופות במקסיקו. לצד הופעות תכופות בארה"ב, יגיעו השניים בחצי השנה הקרובה לקנדה, ליוון, לברזיל, לבריטניה, לאסטוניה, לרוסיה, להונגריה, לנורווגיה ולמקסיקו. בקיצור, מדובר בחבר'ה עסוקים.



כאן טמון גם סוד ההצלחה שלהם. דובדבני ואייזן לא ניזונים מנתוני הרדיו או האינטרנט בכל הקשור לחיבת הקהל ליצירות המוסיקליות שלהם. הם פשוט צופים במה שקורה בהופעות שלהם: "שואלים אותנו כל הזמן 'איך אתם מוציאים אלבום עם כל כך הרבה להיטי רחבה?'", אומר דובדבני, "והתשובה היא שאנחנו בודקים אותם כל שבוע. מה שלא עובד בהופעה לא נכנס לאלבום. זאת הסיסמה שלנו. יש לנו ארבע הופעות בשבוע, מה הבעיה לבדוק את זה?"



הקהל הישראלי והקהל היפני אוהבים את אותם הדברים?



"אם זה להיט ברחבת הריקודים, אז זה להיט. אתה יודע את זה מיד, מה שאני לא יכול לומר על הרדיו. יש קטע שחשבתי שילך ברדיו והוא לא הולך, ויש קטע אחר שהוא פתאום מקום ראשון שם. בכל העולם רדיו זה הדבר הכי לא צפוי. יש להיטי ענק ברחבה שלא עברו רדיו - ולהפך".



הלהיט הכי גדול של איפקטד מאשרום הוא becoming insane, שבוצע יחד עם להקת קינקי המקסיקנית ("במקסיקו הוא המנון"). הוא שודר ביותר מ-100 תחנות רדיו ונצפה תשעה מיליון פעמים ביוטיוב.



"הופענו מול מיליון איש"



הראיון עם דובדבני ואייזן נקבע כמה ימים לפני שנחתו בישראל. אבל שעתיים לפני מועד הפגישה המתוכנן, החליטה הלהקה לבטל אותו. "לא מתאים להם שייכנסו להם לכיסים", הוסבר מטעמם. לאחר שיחות והפצרות התקיים לבסוף הראיון. כסף, כך הובהר די מהר, הוא לא נושא השיחה המועדף על השניים. אם בכל זאת צריך להרחיב בעניין, המסר ברור - גדול זה הרבה יותר קשה.



"אם שואלים אותי על כסף, ואני לא אוהב לדבר על זה, אני מסביר שכשהייתי פה בישראל והייתי מנגן בכל מיני מסיבות מחתרתיות הייתי יותר עשיר מאשר היום", אומר דובדבני וממהר לתקן את עצמו - "אולי לא עשיר, אלא עם הרבה פחות צרות. כיום, עם כל ההנהלות, עם האנשים שעומדים מאחורינו ועם עוד הרבה הוצאות, העסק הרבה פחות רווחי".



אינפקטד מאשרום נחשבת כיום לאחת מלהקות המוסיקה האלקטרונית המובילות בעולם, ומתמקמת בקלות לצד השמות החמים בתחום כמו הכימיקל ברדרס, פרוטג'י וקריסטל מטוד. דובדבני ואייזן לא מצטנעים: "אנחנו מופיעים בפסטיבלים הכי גדולים בבמות מרכזיות. ב-2007 הופענו מול מיליון איש בחוף איפנמה בריו דה ג'נרו עם הבלאק אייד פיז".



באיזה מקום אתם הכי פופולריים לדעתכם?



"אנחנו הרבה יותר פופולארים במקסיקו מאשר בברזיל, אבל בברזיל כל הופעה היא ל-20-30 אלף איש. השוק הכי גדול שלנו הוא השוק האמריקאי, מבחינת גודל ההופעות והתדירות. אבל אנחנו נהנים להופיע בכל מקום, גם במסיבות קטנות של 500 איש, אלה פורומים שבהם הרבה יותר קל לבחון את ההשפעות של טראקים חדשים. כולם בתעשייה עושים גם הופעות קטנות, הופעות של 1,000 איש. יו 2 יש רק אחת, להקה שמופיעה בסיבוב הופעות לפני 100 אלף איש כל שלושה ימים".



בעולם, כך ניתן ללמוד מהפורמים הערים ברשת שכוללים תגובות ממעריצים צעירים מנקודות שונות בגלובוס, נחשבים אינפקטד מאשרום ללהקה שעיצבה את הז'אנר המוסיקלי של הטראנס. "אומרים הרבה דברים טובים עלינו. בואי נגיד שפתחנו דלתות בתחום הזה להרבה אמנים. כמובן שזה עובד עד גבול מסוים. אם אתה לא טוב או לא תדע לקחת את זה רחוק - לא יקרה כלום", אומר דובדבני.



"זה עסק רציני"



ההצלחה המוסיקלית של הלהקה מתורגמת גם למספרים: עם יותר מ-100 הופעות בשנה ומכירות של עשרות אלפי כרטיסים, ההערכות הן כי מחזור המכירות שלה מגיע לעשרות מיליוני דולרים. הם מחזיקים הנהלות בארה"ב, בישראל ובאירופה, וליבת הפעילות היא בארה"ב, שם מועסקים כ-20 איש המנצחים על תיאום ההופעות, על שיווק ועל פרסום. ההצלחה, הם אומרים, לא הגיעה בקלות: "לא נהפכנו תוך יום משני מוסיקאים מהקריות לסופרסטארים עולמיים", אומר דובדבני. "אנחנו עושים את זה 12 שנה, וכל שנה גדלנו קצת. זה מה שרצינו שיקרה כשעברנו לפני שש שנים לחו"ל".



הרקע המוסיקלי של דובדבני ואייזן, שהכירו בתחילת שנות ה-20 שלהם, דומה: הם התחילו במוסיקה קלאסית ("בגיל 5 זרקו אותנו לקונסרבטוריום") ולקראת סוף שנות העשרה החליטו לשנות כיוון ("אחרי עשר שנים במוסיקה קלאסית, זה נראה לך כמו הדבר הכי משעמם. רצינו לעשות רוק או רוק כבד").



לטראנס הם הגיעו די בטעות. אייזן התחיל לעבוד על מוסיקה ממוחשבת כבר בגיל 11, ולימים החל לשלב ביצירה את תוכנת "אימפולס טראקר" ("בכלל לא ידעתי שהסגנון הזה נקרא טראנס"). בגיל 17 גילה דובדבני את הטראנס במסיבה בחורשת טל שליד קריית שמונה.



באמצע שנות ה-90, כשאייזן כבר עבד על מוסיקה ודובדבני חזר לישראל לאחר שנה בגואה, הפגיש ביניהם חבר משותף. השידוך הצליח והשניים החלו לעבוד על אלבום כהרכב, ובהמשך אימצו את השם שמלווה אותם עד היום - אינפקדט מאשרום, פטרייה נגועה.



ההצלחה העולמית התחילה בביתו של אייזן בקריית ים, שם הופקו שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה. "היו הרבה תלונות מהשכנים, והמשטרה היתה מגיעה באמצע הלילה כדי שנכבה את המוסיקה", נזכר דובדבני.



ב-1996 יצא האלבום הראשון, the gathering, אבל איש לא קפץ על הסחורה. דובדבני: "הוצאנו אלבום שאף אחד לא רצה. פנינו לכל חברות התקליטים, אבל אף אחד לא היה מעוניין להחתים אותנו. אמרו שזה לא מוכר, שלא רואים פוטנציאל, שלא רוצים להיכנס לזה. היו שאמרו שהחומר לא מספיק טוב. גם חברות תקליטים שעבדו בישראל עם להקות טראנס לא רצו להחתים אותנו, אמרו שזה לא הסאונד שהם מחפשים".



המסע בין חברות התקליטים הופסק כשאבי יוסף, מנהל אמנים בחברת התקליטים bne, החתים אותם על חוזה לשלושה תקליטים. האלבום הראשון של אינפקטד מאשרום רשם הצלחה באירופה עם מכירות של 10,000 עותקים. "כאן מתחיל הסיפור. הזמינו אותנו להופעות מחתרתיות באירופה, עדיין בהיקפים קטנים. היו מרימים טלפון ומזמינים אותנו, אנחנו היינו קונים כרטיס טיסה ומגיעים. לא ידענו כלום", מספר דובדבני. ב-1998 יצא האלבום השני, classical mushroom, שממנו נמכרו 20 אלף עותקים באירופה. הוא נהפך לאלבום הזהב הראשון של הצמד. האלבום השלישי שיוצא לחנויות ב-2001, b.p empire, המשיך את המגמה ומכר עד היום קרוב ל-40 אלף עותקים.



כמה שילמו לכם אז להופעה?



"מעט מאוד. גם אם היינו מקבלים 500 דולר, היינו יוצאים בהפסד בגלל הוצאות הטיסה. לפעמים בכלל לא שילמו לנו, אבל נהנינו. היינו מגיעים לדנמרק ופוגשים שם 3,000 איש שבאו לשמוע את המוסיקה שלנו, להקה מהקריות. אחרי האלבום השני והשלישי היה שיפור בתנאים, ההופעות היו תכופות יותר וזלגו גם מחוץ לאירופה. אבל עדיין היינו ישנים לפעמים אצל האמרגן".



מה שסייע לאינפקטד מאשרום להתפרסם בעולם, לפחות לטענת דובדבני ואייזן, היה המעורבות הגבוהה שלהם ברשת. "אינפקטד מאשרום היא להקה שמעורה באינטרנט שנים. עוד בימים שאף אחד לא ידע מה זה נאפסטר או קאזה, אנחנו היינו שם בגדול. היו מורידים אותנו בנאפסטר עוד מהאלבום הראשון. באלבום השני הגענו להופעה ראשונה במקסיקו מול 5,000 איש, שמעולם לא קנו תקליט כי הם פשוט לא נמכרו שם".



עד היום הוציאו אינפקטד מאשרום שבעה אלבומים ("משתדלים להוציא אלבום כל שנתיים") והצמד התרחב לחמישייה, עם הצטרפותם של שני גיטריסטים - ארז נץ וטומי קנינגהאם - ושל המתופף הברזילאי רוז'ריו ז'רדים.



עם ההצלחה שודרגו מחירי ההופעות ודרישות הלהקה. הם מודים כי חוויות השינה על הספה בסלון של האמרגן שייכות לעבר, אבל מתעקשים שלא השתנו - "אנחנו אותם קרייתים מפעם". הצצה לרשימת הדרישות להופעה חושפת בקשות צנועות: סנדוויצ'ים, חלקם צמחוניים, 48 בקבוקי בירה (עם עדיפות להייניקן), שני בקבוקי וודקה מתוצרת גרי גוס, בקבוק וויסקי מסוג ג'יימסון, הרבה משקאות קלים ובקבוקי מים ועשר מגבות.



פחות נגישים - יותר מבוקשים



דובדבני ואייזן, שמתגוררים כיום בהוליווד, תולים את העזיבה לארה"ב בפרסום שזכו לו בישראל, שהגיע - באיחור רציני לעומת שאר העולם - ב-2003. "ההתפוצצות הגדולה שלנו בשוק המקומי היתה בזכות שיתוף הפעולה עם ברי סחרוף בשיר 'יום הולדת', שבוצע למרות כל ההמלצות של הצוות שלו. הפכנו אותו ללהיט והוא הופיע 12 שבועות בראש המצעד הישראלי. כך גם קהל המיינסטרים התחיל להכיר אותנו. אז התחילה ההתעניינות בנו והחלטנו לעזוב".



למה לעזוב דווקא כשהתחילו להכיר אתכם פה?



"זה לא מה שחיפשנו. לא חלמנו להיות כוכבי על או סלבריטאים. לא רצינו שיזהו אותנו ברחוב".



וכיום מזהים אתכם כאן ברחוב?



"כן. זה סיפור אחר".



עניין העזיבה לחו"ל עולה שוב בהמשך השיחה. דובדבני מגדיר את המעבר לארה"ב כהחלטה העסקית הטובה ביותר שעשו: "כדי להיות להקה גדולה בחו"ל אתה חייב להיות בחו"ל. אם למישהו יש ספקות בקשר לזה הוא לא מבין מהחיים שלו. מי שחושב שהוא יכול לשבת בישראל ויצליח בחו"ל סובל מהזיות. זה בלתי אפשרי. כדי להצליח בעולם, צריך להצליח בלונדון או בארה"ב. כדי שהנוער הלונדוני או האמריקאי יזדהה אתך, הוא צריך להרגיש שאתה להקה שלו. אם אתה להקה מישראל, הוא לא שמע עליך. תהיה מי שתהיה. המעבר לארה"ב, חשף אותנו לקהל אדיר שלא היה חשוף אלינו בעבר, מה שעשה אותנו הרבה פחות נגישים בישראל ולכן הרבה יותר מבוקשים".



זה טיפ? אל תהיה זמין וכך תהיה אטרקטיבי.



"ממש לא. בסופו של דבר זו רק המוסיקה. במקרה שלנו זה עבד, אבל זה יכול היה ממש לא לעבוד והיינו חוזרים לישראל וממשיכים להתגלגל. מצד שני, אני חושב שצריך לגור בארה"ב כדי להבין את ההיבטים העסקיים של התעשייה הזו. הבעיה של ישראל היא שאתה מוגבל בטבעת הקטנה שלה. שום דבר שתעשה פה לא ישפיע על המוסיקה בעולם. אם אתה מכוון לשוק הישראלי, מגניב, תתמקד בישראל, תעשה מה שישראלים אוהבים, תלך ל'האח הגדול' ותיהפך לסלב".



האלבום האחרון של אינפקטד מאשרום מספטמבר 2009, legend of the black shawarma, הופק על ידי הום-מגה ולא על ידי bne, כמו ששת האלבומים הקודמים. הסיבה היא שבעלי חברת התקליטים המקומית פשטו רגל. אינפקטד עברו, יחד עם יוסף, לחברת התקליטים הום-מגה של אייל ינקוביץ.



מה שקרה ל-bne השפיע עליכם?



דובדבני: "מאוד. הם היו בעלי הרפרטואר המוסיקלי שלנו. שנה לפני פשיטת הרגל החלה מלחמה גדולה על איך לקנות את הרפרטואר שלנו בחזרה. ההנהלה שלנו בארה"ב עבדה על זה קשה, והצלחנו להחזיר את כל הזכויות. יש היבטים משפטיים סבוכים שקשורים להבדל בין החוק הישראלי לאמריקאי בתחום של זכויות יוצרים. חוקי זכויות היוצרים בישראל בעייתיים, וכל חברות התקליטים הגיעו עם אקו"ם לבתי משפט".



הדיסקים של אינפקטד מאשרום מופצים בחנויות המוסיקה בעולם באמצעות חברות תקליטים שונות (לייבלס), שמקדמות את המכירות. העבודה מול חברות רבות כל כך דורשת יכולות ומשאבי ניהול גבוהים. "יש להקות שבוחרות לעבוד עם לייבל אחד בכל העולם, אבל אנחנו בחרנו שלא", מסביר דובדבני. "ללייבל מוכר בעולם כמו סוני יש הרבה כוח, אבל כאמן אתה חייב להיות הפייבוריט שלהם כדי ליהנות מזה. אסף אבידן והמוג'וז חתמו על חוזה עם סוני גרמניה. זה כלום, שום דבר. אם אתה לא בראש סדר העדיפויות של סוני - כלומר אם אתה לא נמצא בחמשת האלבומים שהם בחרו לקדם הכי חזק השנה - אז סוני זה רק שם נוצץ.



"לחברות תקליטים כמו סוני וורנר ברדרס יש סיכום עם בסט ביי שחמשת האלבומים שהם מקדמים יהיו בכניסה של החנות. כל שאר האלבומים נמצאים מאחור וצריך לחפש אותך. זאת אומרת שאם אתה לא ברשימה שהם מקדמים, אין שום תועלת בלהיות חתום אצל הגדולים ביותר. תעשיית התקליטים, שממילא קורסת, היא סיפור מסובך. אנחנו החלטנו ללכת על 'אינדי לייבל' (לייבל עצמאי - בכל מדינה עובדים עם חברת תקליטים שונה, ש"מ), וזה מאלץ אותנו לתמרן מול הרבה גופים בעולם".



אתה לא מודאג ממה שקורה בתעשיית התקליטים? אף אחד כבר לא קונה דיסקים, מורידים הכל באינטרנט. בעיקר עכשיו כשיש גם חלופות חוקיות, זולות ונוחות יותר להורדת אלבומים, כמו אייטיונס.



"אף אחד לא מודאג כי את הכסף לא מרוויחים מדיסקים. אומרים לי 'מדונה עושה כסף ממכירת דיסקים'. גם זה לא נכון. 90% מההכנסות של כל להקה מגיעות מסיבובי ההופעות, לא משנה מה הגודל שלה. עוד 2%-3% מגיעים ממרצ'נדייז (מוצרים נלווים) ועוד 2%-3% מדיסקים. אנחנו גם מפיקים מוסיקה למשחקי מחשב, להצגות ולסרטים, אבל עיקר הכסף מגיע מהופעות.



"לגבי אייטיונס, זה נכון. פעם היינו מוכרים באייטיונס 20% ממה ממה שהיינו מוכרים באלבומים. בזמן האחרון היחסים התהפכו: 80% מהמכירות הן באייטיונס, ו-20% באלבומים".



איפה מורידים אתכם הכי הרבה?



"חוקית, דרך האיי טיונס, בעיקר בארה"ב ובבריטניה. אחרי הורדות לא חוקיות קשה יותר לעקוב, והן קורות בעיקר במקסיקו ובברזיל".



הז'אנר שאתם פועלים בו מאפשר לכם להופיע יותר מאמני פופ או רוק למשל?



"אנחנו מופיעים 100-110 פעמים בשנה. כשמדונה יוצאת לסיבוב הופעות גם היא עושה 100 הופעות בשנה. ההבדל הוא שהיא תנוח אחרי זה שלוש-ארבע שנים. היא גם לא מוציאה אלבום כל שנה אז היא לא יכולה לעשות כל כך הרבה סיבובי הופעות כמונו. אנחנו מוציאים אלבום כל שנתיים, תמיד יש חומרים חדשים, וזה מאפשר לי לעשות יותר סיבובי הופעות".



איך מתמחרים הופעה?



"אם זו הופעה שלנו ולא פסטיבל, אז הכל תלוי בכמות האנשים שאנחנו יכולים להביא. נניח שבלונדון אני יודע על סמך הופעות קודמות שאני יכול למכור 4,000 כרטיסים. אם אמרגן פונה אלי, אני מבקש תשלום על סמך הנתונים האלה, למשל 70% מהפדיון. הרווח תלוי בהוצאות ואלו תלויות במטרת ההופעה. אם אני מגיע לעשות 'שואו', ואני רוצה מסכי ענק בכל המקום והשקעות אחרות, שולי הרווח הם צרים מאוד.



"אין תשלום אחיד להופעה. ההופעה לפני שבוע בישראל, שהיתה 'סולד אאוט', התאפיינה ברווחיות נמוכה מאוד, כי הבאנו את מתיסיהו ואת 'החברים של נטאשה' והשקענו הרבה כסף בסאונד. ההוצאות מגיעות קרוב מאוד להכנסות והרווח נמוך, ובאותה מידה אני יכול לבוא ליום הסטודנט ולקבל תשלום נחמד, בלי הרבה בלגאן. כמובן שהם לא משלמים מחיר מלא, אבל אני לא נותן הופעה שלמה - אני מגיע לשעה".



במאי הקרוב תופיעו בשבעה ימי סטודנט בישראל.



"זה קהל שמאוד חשוב לי. זה הקהל שקונה דיסקים וגם מגיע להופעות בחו"ל".



ישראלים מגיעים להופעות בחו"ל?



"בטח, לכל הופעה".



ז'אנרים נעלמים



מה עתיד ז'אנר הטראנס שבו אתם פועלים?



"בישראל לא כל כך מדברים על זה אבל הטראנס שאני באתי ממנו כמעט ולא קיים יותר. הלהקות שנשארו כאן, לא לקחו את הז'אנר למקומות שאליהם אנחנו לקחנו אותו. עברנו לטראנס מסחרי, שם הסצנה גדלה, מכיוון ששילבנו בתוכו סגנונות מוסיקה שונים כמו רוק ורוק כבד. לכן, גם בוקרים של ז'אנרים כאלה פונים אלינו.



"ז'אנרים במוסיקה נעלמים כי יש התערבבות ביניהם. הפופ, למשל, נהפך לדאנס. בארה"ב כולם אומרים שמוסיקה אלקטרונית היא הדבר הבא, אבל זה לא ממש נכון כי הם אומרים שליידי גאגא זה מוסיקה אלקטרונית. ליידי גאגא זה פופ. אנחנו לא אוהבים את התוויות. כל הזמן שואלים אותנו 'מה הסגנון שלכם? אתם מנגנים טראס או רוק או מה?' אנחנו באים להרקיד קהל. לא מעניין אותי מה זה. זה רוק? זה טראנס? זה ממש לא משנה. הכי חשוב שזה עובד".



אתם חיים כמו כוכבי רוק? כסף, מסיבות, בחורות...



אייזן: "היינו שם, אבל כיום אנחנו נשואים ויש לנו ילדים. לי יש שתי בנות, לעמית יש בן".



דובדבני: "בשלושת הימים שבהם אני לא מופיע, אני נמצא בבית עם הילדים. ב-20:00, אחרי שביליתי עם המשפחה, אני נכנס לאולפן עד 4:00-5:00".



יש לכם אולפנים בבית?



"כן, וגם אולפן גדול מחוץ לבית שנבנה בשנה שעברה בהשקעה גדולה".



כמה גדולה?



"נסכם בזה שמדובר באולפן הקלטות מהטובים ביותר בעולם למוסיקה אלקטרונית".



איך נשארתם ביחד כל כך הרבה זמן?



אייזן: "אנחנו חברים טובים, לא נכנסים זה לחייו של זה ונותנים ספייס. הוויכוחים באולפן הם בסיסיים, וזה מה שמעצב אותנו. אין חלוקת תפקידים. כל אחד מביא משהו. מישהו יכול לבוא עם מלים או מלודיה שעלתה לו לראש אתמול במקלחת. במוסיקה הלמידה היא אינסופית ואנחנו גם טכנאי אולפן, אנחנו עושים את המוסיקה של עצמנו. כל יום יש מכשור חדש, אז משנה לשנה משתפר לנו הסאונד. אנחנו יושבים שעות על מיקס אחד".



דובדבני: "ארז הוא אחד האנשים הכי פדנטים בנושא הזה. הוא יכול לשבת על קטע של שנייה יומיים, להתמקד בדברים שבן אדם נורמלי בכלל לא שומע. אבל אנחנו שומעים ואנחנו לא נורמלים".



איפה תהיו עוד עשר שנים?



"אני לא יודע, אבל בטח שלא נופיע באותה תדירות. אנשים חושבים שאנחנו מטיילים בעולם. אני לא מטייל, אני עובד בעולם. זה לא אותו דבר. לפעמים יש סיבובי הופעות קלים יותר, כמו הסיבוב האחרון באוסטרליה, אז הופענו שבע פעמים בשבועיים, והיו יומיים פה ושם לטייל קצת. אבל זה כמעט ולא קורה. בחמש השנים הבאות אני רוצה להוריד הילוך, לתת פחות הופעות אבל בהיקף גדול יותר.



"אומרים לנו שאנחנו הלהקה הכי מצליחה מישראל. אנחנו עובדים קשה, מוציאים אלבומים בתדירות גבוהה, הסיבובים הם אינסופיים, אז משתפרים כל הזמן. ועדיין יש דברים שאנחנו לא מרוצים מהם".



למשל?



"12 שנה אנחנו עובדים, נהפכנו ללהקת ענק ועדיין אין לנו dvd של הופעה. מתי לעזאזל יהיה dvd? כבר ארבע שנים אנחנו מצלמים, אבל לא מרוצים מהתוצאות".



ההופעה בישראל: הפטריות התעוררו עם הגשם



חמישי, 22:30. בנחיל המצטופף בכניסות לביתן 1 בגני התערוכה עומדות צעירות מרוגשות, המתקדמות אט אט במעלה התור. חלל הביתן הגדול והגבוה הולם בפנים עם הכניסה. ההרגשה מזכירה את זו שחודרת באנשים כשהם נכנסים למרכז דתי. הנכנסים נהפכים לקטנים ביחס למקום. הפעם זה הרגיש בעיקר כמו חלל ההתכנסות המרכזי של מדינת פנטסיה, ששאב ומיגנט את הבאים בביטים חשמליים.



הקהל המרוגש גדש את התורים. בעמדת הקילוף הוא השיל מעליו מעילים, תיקים וקסדות, ומשם המשיך בדילוגים אל העומס בבר המרכזי, עמדת התדלוק. בחזית הבמה התנוססה ברוב הדר המאמא של הפטריות. ארבעה-חמישה מטרים של פטרייה אדומה מוגבהת, הזורקת חיוך ממזרי של יודעת ורואה, נגועה עיקרית בקסם.



שני מסכי פלזמה ענקיים בולטים הקרינו פרסומות - תזכורת לעולם החומר החיצוני. זמן הפרסומות התארך, כמו גם זמן החימום של די-ג'ייז מתחלפים שעלו וירדו מהבמה. הטמפרטורה עלתה עם כל ביט עד שנראה היה שהגיעה לחימום יתר.



הציפייה המתישה התמלאה בסאונדים פורצים שבישרו בבירור על עלייתן של שתי פטריות נגועות הקסם הראשיות, ארז אייזן ועמית דובדבני, הצמד המוביל של אינפקטד מאשרום. אייזן מוקם על הגבהה צדית ונראה היה בעמדת שליטה. דובדבני עמד במרכז הבמה, וניצח על המופע בשצף כובש ואנרגטי, חסר כל צל של רסן.



הקהל הרותח והצמא שאב ונשאב לשתי הפטריות הראשיות ששיחררו, הפיצו ונגעו בנדיבות באנשים שלהם. הקהל התאחד ונדלק, נטען בשמחת פלאים, כמתעורר עם ריח גשם. נראה היה שתקשורת מחושמלת שררה שם, תקשורת של הסכמה ושל הבנה מלאות.



"החברים של נטאשה", אורחי הכבוד, התקבלו גם הם אל החיק הקסום. בשמחה נוסטלגית מתפרצת הציף הדור הצעיר את הנטאשות, שייללו את "מה יהיה מה יהיה" תוך ניסיונות להשתלב בתדר הכללי הגבוה. הנטאשות, מתבגרות וקצת יותר כבדות, נשטפו בטירוף של דובדבני, שהגיח ושר "זה מה יהיה", מעדכן את המסר, תוך שהוא הופך אותן בקסמו לזמרות ליווי.



הראפר החרדי-ברוקלינאי מתיסיהו, אורח נוסף, הפיץ את משנתו העברית הסוחפת בסימביוזה עם דובדבני, והניע את הקהל בקצב ציצית חשמלית מקפצת. היתה זו אווירת טקס שבטי, טראנסי וראפרי, שתובל בטכנו, למרגלות פטרייה נגועת קסם. השילוב הייחודי עבד ושיכנע מביט לביט, בלי יכולת להסביר איך בדיוק. לא בטוח שכל רזי הסאונדים היו ברורים; אבל מה שכן היה ברור הוא שחיבור וטוטאליות גדולים שררו שם.



מיהרנו לפלס את דרכנו לעולם החיצון עוד בטרם שודר ביט הסיום. המחשבה על הצטופפות ביציאה עם קהל משולהב לא נראתה אטרקטיבית באותו רגע. הנסיעה על הטוסטוס בדרך הביתה לא דמתה לנסיעה הלוך. שובל מנצנץ של infected mashrooms פוזר באיילון.