למה הציבור לא יוצא לרחוב

>> אחד הדברים המעניינים במשבר הכלכלי העולמי, שנמשך בצורה כזו או אחרת ובעוצמה משתנה כבר כשנתיים, הוא היעדרה של תסיסה חברתית. הרי מצבם של מיליוני אזרחים בעולם המפותח הורע משמעותית בשנה-שנתיים האחרונות. שיעורי האבטלה עלו בחוזקה, רבים איבדו את בתיהם ומחיריהם של מוצרי בסיס כמו מזון, אנרגיה ושל שירותי הבריאות עלו בשיעור ניכר.

בסביבה כזו ניתן היה לצפות, כפי שראינו לא פעם בעבר, לתסיסה חברתית שתתבטא בהפגנות, שביתות או הפרות סדר. אך למעט מקרים בודדים ולא משמעותיים או במקומות ספציפיים כמו יוון בחודשים האחרונים, זה כמעט שלא קרה.



ניתן לחשוב על כמה סיבות לכך. הזינוק בשיעורי האבטלה החל רק לפני כשנה. ייתכן שרבים עדיין חשים שהאבטלה היא זמנית, ולכן לא צברו את רמת הזעם הדרושה כדי לצאת לרחובות. אולי זה פשוט עניין של זמן.



ייתכן שהעובדה שחלק גדול מהכעס הציבורי הופנה כלפי הבנקאים והבנקים, שנתפשים כאחראים למשבר, יצרה מעין שסתום לשחרור לחצים ומנעה מהזעם להיות מופנה כנגד הממשלות. גם העובדה שכוחם של איגודי עובדים בעולם ירד בהתמדה בשנים האחרונות הביאה לכך שגלי פיטורים המוניים עברו בשקט יחסי. בנוסף, הורדות הריבית וההזרמות הממשלתיות יצרו הרגשה שהשלטונות עושים משהו, וההתאוששות בשווקים הפיננסיים שבאה בעקבות זאת יצרה אולי הרגשה שאנחנו בדרך החוצה מהמשבר, שמיתנה את הדחף למחות.



ניתן ודאי לחשוב גם על סיבות אחרות, אך עובדה שבאופן יחסי המשבר הכלכלי הגדול - שהציבור שנפגע ממנו משתייך ברובו לכלכלות העולם המערבי - עובר, לפחות עד עתה, בשקט חברתי. אלא שהעובדה שעד עתה בחזית החברתית היה שקט אינה אומרת שהמצב הזה יימשך גם בעתיד.



אבטלה מעוררת תסיסה



נתחיל בגורם הראשון, ואולי המשמעותי ביותר. יש קשר ישיר בין שיעורי אבטלה גבוהים לאי שקט חברתי. ככל שעובר הזמן ושיעורי האבטלה נותרים גבוהים, ההסתברות לכך שייווצרו לחצים חברתיים ותסיסה שתוציא אנשים לרחובות גדלה. כפי שנראה עתה מצב העניינים, ועל כך מסכימים רוב הכלכלנים והפרשנים, שיעורי אבטלה גבוהים במדינות המפותחות הם תופעה שתלווה אותנו גם בעתיד הנראה לעין.



הגורם השני שיכול להביא למחאה חברתית הוא שינוי במדיניות הממשלתית. עד הגיבו כה ממשלות למשבר בהגדלת גירעונות. הן לא נקטו צעדים לא פופולריים כמו הקטנת הוצאות, קיצוץ בתקציבים וצמצום מספר העובדים בסקטור הציבורי. בצד ההכנסות הן נמנעו כמעט לחלוטין מהעלאות מסים או הטלת תשלומים אחרים עבור שירותים ציבוריים שהן מספקות. ניתן לומר שעד עתה הממשלות לא סיפקו סיבה לכעוס עליהן, שכן הן לא נקטו צעדים שנתפשו כפגיעה בציבור הרחב - להפך.



אלא שגם זה צפוי להשתנות. לכולם ברור שהמצב הנוכחי אינו יכול להימשך, ושיכולתן של ממשלות ורשויות שלטוניות כמו עיריות או במקרה של ארה"ב גם מדינות, להמשיך לנהל מדיניות גירעונית מתקרבת למיצוי.



פגיעה במגזר הציבורי



צמצום של גירעונות ממשלתיים מתבטא בדרך כלל בכמה מישורים. ראשית, הקטנת הוצאות. זה אומר בדרך כלל פחות תקציבים לבריאות, חינוך או ביטחון ופגיעה בתשלומי העברה לשכבות חלשות.



לא פעם זה מלווה בצמצום מספר המועסקים במגזר הציבורי. שכר הוא הרי חלק ניכר מההוצאות הממשלתיות, וקיצוץ בתקציבים כמעט תמיד משמעותו קיטון במספר המועסקים בתחומים כמו הוראה, רווחה, בריאות ושיטור.



התוצאה היא פגיעה כפולה: גם פיטורים, והפעם דווקא של עובדים ממגזר המאוגד היטב ביחס לעובדי המגזר הפרטי, וגם פגיעה בשירותים או בתשלומי ההעברה שמקבלים האזרחים מממשלותיהם.



צעדים נוספים בכיוון הזה הם אלה הפוגעים בזכויות שנצברו - בין אם מדובר בשחיקת שכר ושלילת הטבות מסוימות ובין אם מדובר בצמצום הזכויות לפנסיה, אין לממשלות ברירה אלא לפגוע באזרחיהן ובעובדיהן. ואם לא די בכך, הרי שגם במסים ובאגרות צפויה במוקדם או במאוחר העלאה. אין דרך להימלט מכך.



הסיכוי ששילוב צעדים כאלה - צמצום תקציבים ופיטורי עובדים, הקטנת תשלומי העברה, פגיעה בשכר ובזכויות והעלאת מסים - יעבור כפי שהדברים קרו עד עתה, בשקט יחסי, נראה הרבה יותר קטן. לא פעם אי שקט חברתי אינו פורץ ברגע שבו מסתבר שהכלכלה בבעיה, אלא רק כשמתברר לציבור הרחב מהו המחיר שהוא נדרש לשלם עבור תיקון הקלקולים שאירעו בה, וכמה ארוך יהיה משך התיקון.



מי שמגיש בדרך כלל את החשבון הזה לציבור הוא הממשלה, ולכן אליה מופנה הזעם. מכיוון שעד עתה החשבון לא הוגש, גם הכעס הציבורי נותר כבוש, אבל זה לא אומר שהוא לא יתפרץ כשהחשבון כן יגיע.



מדוע נכשלים המודלים



תחזיות כלכליות מתבססות לא פעם על מודלים מספריים וקשרים הקיימים לכאורה בין צעדי מדיניות לתוצאה בשטח. אלא שכדרכם של מודלים, לא תמיד הם מסוגלים לחזות התנהגויות אנושיות וחברתיות מורכבות ואת השפעות הגומלין שלהן על מקבלי ההחלטות, ולכן הם נכשלים.



ישנו סיכוי לא רע שזה יהיה גם המקרה בשנים הבאות. מדינות העולם המפותח הן דמוקרטיות מערביות. להבדיל ממדינות בעלות שלטון ריכוזי ולא דמוקרטי דוגמת סין, לדעת הקהל ולדעתם של מצביעים יש משקל רב בהחלטות של הממשלות.



קיומם או היעדרם של לחץ ציבורי ותסיסה חברתית מהווים שיקול נכבד אצל ממשלות אלה, ומה שיגידו הכלכלנים שנכון יותר או פחות לעשות מקבל לכן משקל נמוך יותר. זה חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה, וטוב שכך. רובנו הרי מעדיפים לחיות במדינות כאלה.



כך למשל יכולים הכלכלנים להמשיך ולומר שהטלת מגבלות על הסחר הבינלאומי אינה טובה בטווח הארוך לאף אחד, אך ממשלות שייתקלו בהפגנות זועמות של פועלים שפוטרו ובשיעורי אבטלה גבוהים ייטו להטיל מגבלות כאלה בלי קשר למה שיאמרו להם אותם כלכלנים.



דין דומה חל על מסים. יכולים כלכלנים לטעון שוב ושוב שהטלת מסים נוספים על בעלי הכנסות גבוהות או הון רב יוצרת יותר נזק מתועלת, אבל לחץ ציבורי של מיליוני מצביעים שמשתייכים לשכבות הביניים והשכבות החלשות שדורשות חלוקה צודקת יותר של העוגה - בהחלט יכול להביא להכבדת נטל המס על העשירים.



לכן, כל מי שמנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולחזות את העתיד צריך להרים את הראש מגיליונות האקסל והמודלים המספריים, ולהביא בחשבון את הלחץ הציבורי.



העובדה שעד עתה הוא כמעט שלא הופיע אינה אומרת דבר. בנסיבות מסוימות הוא צפוי לצוץ אל פני השטח, ולהפוך לפתע לגורם ראשון במעלה בחשיבותו.



-



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חול בפסגות