רשימה שפורסמה באחרונה ריכזה עבור המשקיע הנבוך את 15 שיאני השכר של הבורסה הישראלית ב-15 השנים האחרונות. נעים היה להעיף מבט ברשימה ולהעלות נשכחות. למשל, עופר נמרודי, מנכ"ל חברת הכשרת הישוב והבעלים של עיתון "מעריב", היה שיאן השכר פעמיים (1994, 1996). לאור מצבה העגום של הכשרת הישוב ומצבו העגום במיוחד של "מעריב", קשה להבין על מה בדיוק הוא היה ראוי לשכר השיא ששולם לו.
איציק שרם, מבעלי השליטה בשרם-פודים-קלנר, למשל, היה שיאן השכר ב-2000 עם עלות שכר של כ-15 מיליון שקל בשנה. מאז הספיק שרם להשמיד למשקיעים שלו ערך גבוה בהרבה מ-15 מיליון שקל, והוא נושא בתואר של אחד ממשמידי הערך הגדולים שהיו בעשור האחרון בבורסה. גם מקומו של יו"ר הפניקס לשעבר, יוסי חכמי, אינו נפקד: הוא השיאן של 2001. תחת שרביט ניהולו של חכמי הידרדרה הפניקס - ופתחה פיגור גדול אל מול חברות הביטוח הגדולות האחרות בישראל.
אין צורך להתייאש, השמות הגדולים עוד לפנינו. שיאן השכר של 2005 היה מנכ"ל בנק הפועלים, צבי זיו, שהרוויח 33.5 מיליון שקל בשנה. זיו אמנם נאלץ באותה שנה להחזיר חלק משכרו בעקבות שערורייה ציבורית, אבל גם כך נשאר עם שכר נאה של 20.5 מיליון שקל. ארבע שנים מאוחר יותר נאלץ זיו להתפטר - לאחר שנתפס בין האחראים להסתבכות של הפועלים בפרשת ה-mbs במהלך המשבר העולמי, ועל רקע מערכת יחסים רעועה עם יו"ר הבנק, דני דנקנר.
זיו הוא לא שיאן השכר היחיד שנאלץ להתפטר בעקבות המשבר העולמי. גם איליק רוז'נסקי מדלק נדל"ן פרש לאחר שסיבך את חברה שבניהולו בחובות כבדים. זה לא מנע ממנו ליהנות ב-2006 מעלות שכר של 25 מיליון שקל. מתי דב, שסיבך את חברת לגנא בהשקעות מפוקפקות בנדל"ן במזרח אירופה, הלך בדרכו של רוז'נסקי: 25 מיליון שקל ב-2007, והופ הביתה ב-2009.
אין ספק, המהירות שבה עוברים כאן מהתואר שיאן השכר לתואר המנכ"ל המפוטר, היא העדות המוצקה ביותר למה שווה התואר הזה. מתוך 15 שיאני שכר ב-15 השנים האחרונות, שבעה או שמונה התבררו בדיעבד לא רק כשיאני שכר, אלא גם כשיאני השמדת ערך לציבור בעלי המניות בפרט ולמשק בכלל. כמעט באופן עקבי, חברות ששילמו למנהליהן שכר שיא - התבררו בדיעבד כחברות המנוהלות רע מאוד ושהאינטרס המוביל בהן היה זה של טובת המנהל, ולא טובת החברה.
המסקנה המתבקשת היא שכל חברה שמשלמת שכר מפולפל למנהליה היא קרוב לוודאי חברה החשופה ליותר מדי סיכונים ושטווח התכנון בה הוא קצר טווח בלבד. משמע, חברה גרועה במיוחד ששומר נפשו ירחק ממנה.
מסקנה הנוספת היא שהשמירה על אינטרס המשקיעים בחברות הציבוריות חופפת לשמירה על גובה שכר הבכירים. זה לא עניין להתחסדות או לגלגול עיניים לשמים, זה עניין עסקי טהור: חברה שאינה שומרת על נורמות תשלום שכר סבירות היא חברה שמסכנת את הערך שיקבלו בעלי המניות ממנה בעתיד - שלא לדבר על הערך שיקבלו ממנה בעלי איגרות החוב - ולכן חובה על המשקיעים הגדולים לתבוע הפחתות שכר. זה, כמובן, נוגע בעיקר לגופים המוסדיים, שהם המשקיעים הגדולים ביותר בשוק ההון, ושאם הם היו מתאמצים לעמוד בחובת הנאמנות שלהם הם היו צריכים לפתוח מזמן במלחמת חורמה בשכר הבכירים.
מסקנה שלישית היא שכל האמירות כאילו שכר בכירים משרת מטרה נעלה של תמרוץ המנהל להשיא את רווחי החברה, הן תעמולה זולה. אין כל קשר בין ביצועים לבין שכר מנהלים. אין כל קשר בין טובת החברה לבין טובת המנהל שלה. אין כל תרומה חיובית של שכר גבוה למנהל לביצועיה ארוכי הטווח של החברה; לעתים קרובות התרומה היא דווקא שלילית.
העיקרון הכלכלי היחיד שמניע את שכר הבכירים הוא "איך החברים שלי בדירקטוריון מאשרים לי לשדוד את קופת החברה", כמובן משום ש"החברים" נהנים בעצמם מנורמות השכר הגבוה בחברות שבהן הם עובדים. למעשה, אוכלוסיית המנהלים הבכירים בישראל הולכת ומצטיירת כסוג של קרטל, שבאופן עקבי דואג להעלות את המחירים של כל החברים בו באופן קבוע - ללא קשר לרמת השירות או לרמת ההוצאות האמיתית - וזאת על חשבון הציבור. אם המוסדיים לא טורחים לעשות דבר, אולי הממונה על ההגבלים העסקיים רונית קן תתערב?
שיאני שכר הם שיאני השמדת ערך
מירב ארלוזורוב
22.2.2010 / 11:07