העליון: רצוי להימנע מעסקים הכרוכים במתן שוחד במדינה זרה

>> בית המשפט העליון נותן חיזוק נוסף לעמדה שהביע בעבר השופט אליקים רובינשטיין לפיה "אין להכיר בהוצאות שהוציאה חברה לתשלומי שוחד בחו"ל כהוצאה לצורכי מס". בפסק דינו משבוע שעבר דחה העליון ערעור של חברה נגד קביעת פקיד השומה שלא להכיר בתשלומי שוחד כהוצאה מוכרת, אך נימק את הכרעתו בטעמים ראייתיים.

"קושי ראייתי זה העומד בפני המבקשים לטעון להוצאתן של הוצאות מפוקפקות לשם ייצור הכנסה אינו מקרי. ככל שטוענים הם כי מדובר בהוצאות עסקיות לגיטימיות (אף אם אינן חוקיות במלוא מובן המילה), המשקפות את המקובל במדינה הזרה, עליהם להתכבד ולהציג את הפרטים המלאים אודות הוצאות אלה ללא כחל ושרק. אף אם אין בפגמים בהתנהלות המערערים במדינה הזרה כדי להביא לשלילת זכותם לתשלום מס אמת, הרי שאין בה מנגד כדי להביא להקלה עמם במישור הראייתי ולפתיחת פתח להכרזה על הוצאות ללא כל אפשרות לביקורת עליהן... ואם יטענו המערערים כי דרך-לא-דרך זו היא האפשרות היחידה לעשיית עסקים במדינה הזרה, הרי שטוב היה לו היו נמנעים מעסקים אלה, כפי שנאמר 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב'", אמר השופט סלים ג'ובראן.



החברה, ששמה ועיסוקיה נאסרו לפרסום, פיתחה מיזם במדינה זרה. לטענתה, במהלך עסקיה באותה מדינה התברר לה כי לשם קידום המיזם יידרש ממנה לשלם כספים לגורמים שונים במדינה, שסירבו לבצע את המוטל עליהם ללא קבלת "תשלומי עמלה". בעקבות זאת, פנה רואה החשבון של החברה לפקיד השומה בבקשה להסדיר מראש את ההכרה בתשלומים אלו כהוצאה בספרי החברה.



בדו"ח שהגישה החברה נרשם סכום של 2.7 מיליון שקל תחת "תשלומי העברה" לשנים 98'-99'. ביולי 2002 הודיע פקיד השומה לחברה כי הדו"ח שהוגש לא התקבל על דעתו. פקיד השומה ראה את "תשלומי ההעברה" שדווחו על ידי החברה כמשיכת משכורת, וטען כי לא הוכחו תשלומי העברה אלו בפועל. בעקבות זאת עירערו החברה ומנהלה לבית המשפט המחוזי. לטענתם, הנסיבות המיוחדות של המקרה הצדיקו הכרה ב"תשלומי השוחד" ללא הצגת אסמכתאות בגינם. עוד טענו כי אין מניעה מלהכיר בתשלומים אלו כהוצאה מוכרת, משמדובר בהוצאה שנעשתה לשם ייצור הכנסה.



השופט מגן אלטוביה דחה בינואר 2008 את הערעור. הוא לא הכריע בשאלה אם אמנם תשלום שוחד במדינה זרה מהווה עבירה בישראל, אך קבע כי הכרה בתשלומים אלו כהוצאה אינה מתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל. על פסק הדין ערערה החברה, באמצעות עו"ד פנחס רובין.



השופטים אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן וניל הנדל דחו את הערעור. השופט ג'ובראן הזכיר בפסק הדין את פסק הדין הקודם שדן בסוגייה, של השופט רובינשטיין. האחרון קבע ביוני 2008, במסגרת ערעורה של חברת הידרולה נגד פקיד השומה, כי שיקולי מדיניות מצדיקים את אי ההכרה בניכוי תשלומי שוחד כהוצאה. השופטים האחרים בהרכב, אסתר חיות ויוסף אלון, העדיפו שלא להכריע בשאלה העקרונית. רשות המסים הביעה בשעתו תמיכה בפסק הדין.



ג'ובראן ציין כי הוא מוצא "טעם רב" בטענת החברה ומנהלה, לפיה על שלילת ההכרה בהוצאה ששימשה כל כולה לייצור הכנסה להיעשות בצורה מפורשת באחת משתי צורות - באמצעות קביעה כי מדובר בהוצאה שאינה מותרת בניכוי, או באמצעות קביעתו של איסור פלילי כנגד ביצוע המעשה המהווה את ההוצאה. עם זאת, השופט לא הכריע בסוגייה, שכן לדעתו יש לדחות את הערעור מסיבות ראייתיות.



השופט קבע כי לא עלה בידי החברה ומנהלה להציג בפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית המבססת את טענתם, לפיה הוציאו הוצאות ששימשו לייצור הכנסות החברה, בין אם מדובר בהוצאות שוחד ובין אם מדובר בהוצאות לגיטימיות יותר. הוא הזכיר כי גם בעניין הידרולה נקבע, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנישום, וגם כאשר הוא טוען כי נתקיימו נסיבות חריגות שמנעו ממנו להביא תיעוד רשמי אודות ההוצאות, עליו להציג ראיות מהימנות המבססות את טענותיו, שלפיהן הוציא הוצאות לשם ייצור הכנסה. לדבריו, המערערים נמנעו מלהציג ראיות ברורות וחד משמעיות אודות הסכומים שאותם הוציאו לטענתם.



ג'ובראן אף הצדיק את קביעתו של אלטוביה, כי יש לראות בסכומים האמורים הכנסה בידי מנהל החברה, שעליה יש לחייבו במס: "חיובו של המערער במס בגין הסכומים הנידונים נובע מכך שמשך את הכספים מהחברה ולא הוכח כי הוציאם במסגרת עסקי החברה".



החברה ומנהלה חויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 30 אלף שקל. (ע"א 3568/08)