ברודט: להגביל צמיחת תאגיד שמכירותיו בישראל גבוהות מ-5% מהתוצר העסקי

>> "צריך להקים ועדה לבחינת הריכוזיות במשק שיוצרים התאגידים הגדולים, ולא במקרה אני מודאג מהריכוזיות במשק", כך אמר השבוע אבי בן בסט, פרופ' לכלכלה ולשעבר מנכ"ל משרד האוצר, שהיה חבר בוועדה בראשות דוד ברודט שהמליצה ב-1996 לצמצם אחזקות בנקים בתאגידים ריאליים.

"כבר בוועדת ברודט המלצנו על כך, אבל הממשלה לא הרימה את הכפפה. אם היו ממנים אותי עכשיו לסיבוב שני, הייתי עושה את זה בשמחה. צריך לנתח את השוק, לתת סל פתרונות ולהבטיח שהמשק ירוויח מהנטו של הפתרון", הוסיף.



לפני כשלוש שנים, שלא במתכוון, הצית יו"ר אי.די.בי נוחי דנקנר את החשש מהשתלטות תאגיד גדול על חלקים ניכרים במשק, תוך ניצול לרעה של כוחו. דנקנר ניסה אז להצטרף לגרעין השליטה בבנק הפועלים, ונראה היה שאין מי שימנע זאת ממנו. אלא שלאחר סדרת דיונים הודיעה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, כי לא תתיר לתאגיד ריאלי לרכוש בנק, והמהלך גווע.



ואולם בן בסט לא נרגע. השבוע נזכר איך בינואר 2007 כתב עם ישי יפה, בכיר בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית, כי "ניסיונו של דנקנר לרכוש חלק מהשליטה בבנק הפועלים הסתיים בקול דממה דקה. אולם, אסור לנו לשגות באשליות שהנושא ירד מסדר היום הציבורי. גם אם דנקנר ינטוש את כוונתו המקורית, הבעיה עלולה לצוף מחדש על ידי בעלי הון אחרים במשק".



בן בסט ויפה הוסיפו כי "קונגלומרטים גדולים פוגעים בתחרות במשק בקשת של אמצעים. עוצמתם הכלכלית מאפשרת להם לדחוק מתחרים קטנים מהשוק על ידי הורדה משמעותית של המחירים לפרק זמן קצר, שדי בו כדי למוטט את החברה הקטנה".



לגישתו של בן בסט, בתאגידים הבנויים בשיטת הפירמידה (כדוגמת אי.די.בי או החברה לישראל, א.ק.), נוצר מצב שבו בהון מועט יחסית נרכשת שליטה גדולה מאוד בחלק משמעותי מהמשק. מאחר שחלקו של השליט ברווח קטן יותר מאשר חלקו בשליטה, נוצר תמריץ לעסקות עם בעלי עניין הפוגעות במיעוט, לדוגמה, קניית תשומות על ידי חברות הסמוכות לראש הפירמידה מחברות שבתחתית הפירמידה במחירים זולים. כך מועברים רווחים מחברות שהשולט מחזיק בהן מעט מניות לחברות שחלקו במניותיהן גדול יותר.



יתר על כן, לדברי בן בסט, חברות גדולות בבעלות משפחתית אף מאטות את קצב הצמיחה של המשק, מאחר שבעליהן מעדיפים לקדם קרובי משפחה לעמדות ניהול במקום את המועמדים המוכשרים ביותר, במטרה להבטיח את שליטתם. גם מנגנון ההורשה פוגע בקצב הצמיחה, היות שהדור השני אינו בהכרח מוכשר כמו הדור היוזם, ומחקרים הראו כי ככל שמשקל היורשים בבעלות על חברות במשק גדול יותר, קצב הצמיחה שלו אטי יותר.



"מחקר שעשיתי ושהושלם ערב נפילת ליהמן ברדרס (ספטמבר 2008) קבע כי שני גורמים עיקריים מביאים ליישום רפורמות: כוחם של האינטרסנטים שרוצים למנוע את הרפורמה, ולכידותם ונחישותם של הפקידים הממשלתיים להעביר את הרפורמה. רוב הרפורמות נפלו בשל היעדר קונצנזוס במערכת הפוליטית. זה הקל על אינטרסנטים להפיל אותן", מספר בן בסט.



"נעשו במשק כמה רפורמות ענקיות בתחום הפיננסי, אולם רק כשהיה לגביהן קונצנזוס. ועדת בכר הצליחה רק בניסיון השישי להשיג את התוצאה. הרפורמה במיסוי עברה בניסיון החמישי. עוברות 11 שנים מהוועדה הציבורית הראשונה לרפורמה ספציפית ועד שהיא מתבצעת.



"על פי המחקר, בממוצע כל רפורמה צריכה לעבור שלושה ניסיונות לפני שתצא לפועל, בגלל לחצי אינטרסנטים. כשיש הסכמה בין כלל הממונים בדרג המקצועי על הפתרון, זה הרגע שבו, ברוב המקרים, כוחם של האינטרסנטים מפסיק להפריע. הם ממשיכים לנסות אבל לא מצליחים לטרפד את הפתרון".



לגבי הפתרון הדרוש עתה לבעיית הריכוזיות במשק סבור בן בסט, שלא ניתן למצוא אותו בספרות מקצועית קלאסית, ושיש לתפור אותו למידת המשק הישראלי. "המלצה שרלוונטית מאז 1996 היא להקים ועדה בנושא, שתגבש פתרון יסודי. צריכים לראות איך מצמצמים את הריכוזיות בלי לגרום נזקים גדולים ומבלי ליצור בעיה אחרת. לדוגמה, אם לא נאשר לתאגיד להמשיך לצמוח במשק, ברור שהוא יצמח בחו"ל וייצר שם תעסוקה. לכן, הפתרון אינו פשוט והוא צריך להתבסס על נתונים כמותיים פרטניים.



"אנחנו יודעים, לדוגמה, שבשוק התקשורת יש ניסיון של טייקונים להשפיע על הרגולציה. אבל, בין החשש הכללי והאינדיקציות העקיפות ובין פעולה מעשית נדרשות הוכחות יותר חדות. הוועדה תצטרך להראות מחקרים שיעידו על נזקים והשלכות שליליות של התופעות. לדוגמה, באמצעות השוואה עם משקים אחרים ועבודה שתקבע את כוח השוק של חברות הסלולר".



"לא חייבים ועדה"



גם ברודט מסכים שיש בעיית ריכוזיות במשק, הנובעת מגודלם של תאגידים מעטים. "בעיית הריכוזיות של תאגידים נותרה רלוונטית לא פחות מאשר ב-1996", הוא אומר. "לא הייתי רואה בעיה במצב שבו יש במשק עשרה תאגידים המחזיקים 10% מכל תחום, כדוגמת תקשורת, אנרגיה, בנקאות או חקלאות, אבל זה לא המצב בישראל", הוא מוסיף.



לדבריו, "הממשלה לא צריכה לפחד מהקמת ועדה לבחינת שאלת הריכוזיות ותנאי הרגולציה של הריכוזיות. הוועדה תצטרך לעשות מיפוי של העובדות, וגם אם יימצא שהריכוזיות קטנה, היא תצטרך להתייחס למצבים עתידיים ולומר מה יקרה אם קונגלומרט אחד ישלוט על חלק גדול במשק, ברמה שיכולה להיווצר סינרגיה שתיתן לו כוח מונופוליסטי חריג. מדובר במצב שהוא אינו מונופול בכל תחום ענפי, אבל הנוכחות החזקה שלו בכל התחומים עלולה להביא נזק למשק, הנובע, לדוגמה, מניגודי עניינים.



"בדיוני ועדת ברודט הערכנו שתאגיד לא צריך לעבור רף של 5% מהפעילות העסקית במשק, מהתמ"ג העסקי. אם כיום התמ"ג הוא סביב 600 מיליארד שקל, מדובר בתוצר של 30 מיליארד שקל. גם את המספר של 5% צריך לאוורר, כי עברו מאז 15 שנה. נראה לי, שגם מכירות מקומיות של 5% יכולות להיות רף להגבלה. פירוש הדבר הוא השפעה של 3%-4% בתוצר העסקי", מוסיף ברודט.



הסכנות העיקריות של התאגידים הגדולים הן ייקור מחירים לצרכנים וייקור תשומות ליצרנים אחרים, מהלך שפוגע ברווחיות שלהם וביצוא, וכך בכלל המשק, אומר ברודט. מעבר לכך, יש להם השפעה פוליטית. "יש להם כוח שמשפיע על ראשי ערים ושרים וממשלות במניעת רפורמות תחרותיות. אם מתוכננת רפורמה שעלולה לפגוע בהם, הם יפעילו את כוחם נגד הרגולטור, או את כוחם הכלכלי. בתחום הסלולרי, לדוגמה, הממשלה לא יוצרת תחרות, כי בין השאר היא נתקלת בכוחות של התאגידים שמקשים עליה", הוא מוסיף. "אני בעד טיפול בנושא. ועדה היא רק האמצעי, הטיפול יכול להיות גם בדרך אחרת".