מחמם את הלב לגלות פוליטיקאים לא ציניים

>> מרוב ציניות שכחנו כבר איך זה להיות בני אדם. בעיקר, שכחנו איך זה כשעושים מעשה טוב ובאמת מתכוונים לכך, ולא לשום דבר אחר.

כנראה שזוהי הסיבה מדוע אמות הסיפים לא רעדו והתקשורת לא יצאה מכליה לנוכח הדיווחים לפיהם שר התקשורת, משה כחלון, מתכוון להפוך את עצמו למובטל. קרי, כחלון מתכוון לוותר על משרת השר, לסגור את המשרד שתחת ניהולו ולהפוך את משרד התקשורת לרשות תקשורת עצמאית, א-פוליטית.



הייתכן ששר בישראל יוותר על המעמד, הכיבודים ובעיקר הכוח והעוצמה הכרוכים בתפקיד? הייתכן ששר שפוי בדעתו יוותר על השליטה הפופולרית בערוצי הטלוויזיה, הכבלים והלוויין, ויותר מהכל - ברשות השידור האימתנית? הייתכן ששר בישראל יעשה כל זאת רק משום שטובת הציבור מחייבת - על אף שהדבר עומד בניגוד גמור לטובתו שלו? לא ייאמן, אבל מתברר שייתכן.



ההצעה להקים רשות תקשורת אינה של כחלון. משרד האוצר שב והעלה הצעות ברוח זו כמעט לפני כל חוק הסדרים בעשור האחרון, ותמיד חזה בהצעות נגנזות על רקע התנגדות שרי התקשורת לדורותיהם. למעשה, יש אפילו הצעת חוק ממשלתית כתובה ומוכנה - הצעה לסגירת משרד התקשורת והפיכתו למטה מקצועי העוסק בפיקוח על תחום הטלקום והטלוויזיה גם יחד. בימינו טלקום הוא הרי כבר המשך ישיר של אינטרנט, שהוא המשך ישיר של טלוויזיה. כבר אי אפשר להפריד בין הדברים.



רק שגם הצעת החוק הזה, שכבר גובשה למעשה, הוקפאה, מאחר שלא נמצא שר שיסכים להוציאה לפועל. בינינו, גם לא נמצא ראש ממשלה שיסכים לכך. כאשר ראשי ממשלה ממציאים תפקידים כדי להצדיק את כל השרים הרבים שהם מינו לממשלתם, ויתור על משרה אטרקטיבית כמו זה של שר התקשורת - השר השולט בפיקוח על הטלוויזיה, שומו שמים - אינה עולה בקנה אחד עם תבונה פוליטית.



לכן, הצעה להפיכת משרד התקשורת לרשות תקשורת נחשבה לאחת מאותן הצעות שכל הדרגים המקצועיים גומרים עליהן את ההלל, אבל הפוליטיקה מחסלת כל סיכוי שאי פעם יתממשו. זאת, עד שמגיע שר כמו כחלון, מניח את הציניות בצד, ומבטיח להתגבר על הפוליטיקה כדי לעשות מה שנכון.



אין מחלוקת ממשית שרשות תקשורת היא מה שנחוץ למדינת ישראל. למשרד התקשורת, אף כי הוא נחשב למשרד מקצועי וטוב יחסית, קשה מאוד להפעיל פיקוח אפקטיבי על תחום התקשורת. חלק מהקשיים נובעים מהביורוקרטיה הממשלתית המנוונת, שאינה מאפשרת גמישות בשכירת עובדים ואינה מאפשרת תמרוץ עובדים כדי להגביר את הישגיהם. חלק אחר נובע מחוסר היציבות ההרסני בניהול הממשלתי - שר ומנכ"ל מתחלפים בממוצע כל שנה וחצי, ועמם מתחלפת גם המדיניות של המשרד. בתחלופה כזאת אין כל סיכוי לנהל מערכות מורכבות, תוך ראייה אסטרגית ארוכת טווח של טובת המערכת. הדברים בוודאי נכונים בתחום כל כך טכנולוגי, המתקדם במהירות גבוהה כל כך כמו תחום התקשורת. עד שמנכ"ל אחד מתחיל להבין מה קורה סביבו, גם הטכנולוגיה וגם המנכ"ל כבר התחלפו.



הכשלים הללו מאפיינים את עבודתם של מרבית משרדי הממשלה - והם ההסבר העיקרי לאפקטיביות הירודה מאוד של ממשלת ישראל בתחום קבלת ההחלטות, ביצוע ההחלטות והפיקוח על הביצוע שלהן. על אלה צריך להוסיף את הרגישות הפוליטית המיוחדת של משרד התקשורת. בכל זאת, זהו המשרד שאמור לפקח על יצרני התוכן הגדולים - טלוויזיה, רדיו ואינטרנט - שבהם תלוי עתידו של כל פוליטיקאי. מה הסיכוי ששר, החי במערכת פוליטית, ירהיב עוז לצאת למאבק נגד יצרני התוכן?



לפיכך, הנחיצות של רשות תקשורת היא רבה. רשות כזו תוכל לפקח על כל תחום הטלקום והטלוויזיה בראייה רחבה. היא תוכל לשכור עובדים מקצועיים ולתגמל אותם כמו שצריך. היא תוכל לקבוע מדיניות ארוכת טווח, מאחר שמנהליה לא יתחלפו חדשות לבקרים. היא תוכל גם להיאבק במפוקחיה ולהביא לכך ששניים מסעיפי ההוצאה הכבדים ביותר של המשפחה הישראלית - על הסלולר ועל הטלוויזיה הרב ערוצית - יתחילו להתנהל יותר כמו שווקים תחרותיים, ולא כמו שווקים שבהם שניים-שלושה ספקים עושים הכל חוץ מלהתחרות.



רשות תקשורת תוכל לקדם את טובתו של הציבור - (כמובן, אם לא ייעשו טעויות בהקמה שלה, ראו טעויות שנעשו ברשויות סטטוריות כמו רשות השידור או רשות שדות התעופה) - וכחלון יכול לוודא שזה יקרה. מחמם את הלב לגלות שיש עדיין פוליטיקאים שאינם ציניים ושבאמת חשוב להם לקדם את טובת הציבור בישראל. בבחירות הבאות צריך לזכור זאת.