>> אחד ההישגים הגדולים ביותר של התקופה המודרנית הוא שהצלחנו להפוך את החברה להוגנת יותר. לפני 60 שנה, המעמדות העליונים הורכבו בעיקר ממה שהסוציולוג אי. דיגבי באלצל כינה "הממסד הפרוטסנטי" וצ' רייט מילס כינה "אליטת בעלי הכוח". אם אביכם למד בהרווארד, היה לכם סיכוי של 90% להיכנס לשם בעצמכם, ומשם הסבירות שתוכלו לעלות למעלה נטתה לטובתכם.
מאז ניתנו הזדמנויות לנשים, שחורים, יהודים, איטלקים, היספנים ובנים לקבוצות רבות אחרות. יותר מכך, שונו הקריטריונים שלפיהם נמדדת הצלחה. הרבה פחות חשוב כיום להשתייך למועדון מסוים. הרבה יותר חשוב להיות חכם ולעבוד קשה.
אבל משהו מוזר קרה. ככל שהפכנו את המוסדות שלנו לכאלה שמבוססים יותר על כישורים ויכולת, מעמדם הציבורי צנח. הגדלנו את הגיוון ואת רמת הכישרון של האנשים בצמרת החברה, אך רמת האמון באליטות מעולם לא היתה נמוכה יותר.
גם אי אפשר לומר בוודאות שהחברה שלנו מונהגת טוב יותר. לפני 50 שנה נשלט העולם הפיננסי על ידי חבורת בני אצולה מקושרים היטב ששתו בארוחת הצהריים ושיחקו גולף אחר הצהריים. כעת מגייסות חברות הפיננסים את הטובים ביותר מבין בוגרי אוניברסיטאות העילית. ב-2007, 47% מבוגרי הרווארד פנו לעיסוק בפיננסים או בייעוץ פיננסי. אך האם נאמר שהבנקים מתנהלים באופן טוב יותר כיום לעומת האופן שבו התנהלו לפני 50 שנה?
בעבר הממשלה היתה מונהגת על ידי קליקות מפלגתיות. כיום היא עמוסה בבוגרי פקולטות למדיניות ציבורית. אך האם הממשלה פועלת כיום טוב יותר מכפי שפעלה בעבר?
העיתונות נהגה להיות שמורה של בני מעמד הפועלים, שהגישו סיפורים והיו יוצאים לפאבים. כעת היא שמורה של אנליסטים מתורבתים שמגישים סיפורים ומרוקנים בקבוקי מים. האם התקשורת כיום, בסך הכל, מכובדת יותר מכפי שהיתה אז?
ההבטחה של מריטוקרטיה, שבה בעלי הכוח נבחרים לפי יכולות וכישרונות, לא התגשמה. רמת הכישרון גבוהה יותר, אך המוניטין נמוך יותר. מדוע זה? אני יכול לחשוב על כמה גורמים שתרמו לכך.
ראשית, מריטוקרטיה מתבססת על הגדרה צרה מאוד של כישרון. המערכת שלנו מתגמלת את אלה שמסוגלים לצבור ידע טכני, אך מיומנות זאת אינה כוללת רגישות והבנה להקשר הרחב, ואינה קשורה כלל למיומנויות כמו אמפתיה. בשנים האחרונות ראינו אנשים חכמים מאוד עושים טעויות, משום שהם לא הבינו את ההקשר שבו פעלו.
שנית, המערכת החדשה הזאת יצרה פערים חברתיים חדשים. בימים עברו היו כמובן פערים גדולים בין אלה שחייהם הוגדרו על ידי הסרט "סיפור פילדלפיה", שתיאר את חיי החברה הגבוהה לאלה שחייהם תוארו ב"ענבי זעם", סרט שהתבסס על ספרו של ג'ון סטיינבק שעסק בקשיי מעמד העניים. אם הייתם אז המנהל של הבנק הגדול ביותר במורפריסבורו, טנסי, כנראה שגרתם במורפריסבורו - כעת אתם גרים בשארלוט או בניו יורק. בעבר אולי הייתם מתחתנים עם מזכירה. כיום אתם מתחתנים עם בנקאית. אז הייתם מנהלים אורח חיים דומה לזה של אחרים בעיירה שבה גרתם. כיום סגנון החיים של בעלי השכלה גבוהה שונה מאוד מחייהם של בני מעמדות אחרים. הגישה החברתית שונה בתכלית.
שלישית, ייתכן שהאמריקאים מתחברים פחות למעמד המנהיגים מכפי שעשו בעבר, ובצדק. הסולידריות של המעמד השלטוני חלשה יותר. הממסד הפרוטסטנטי נהג לקשור קשרים רק בתוך עצמו. מנגד, קשרים אלה הציבו גבולות לא רשמיים לאיבה בין בני המעמד. שערוריות אישיות הושתקו. כעת, חברי המעמד העליון נמצאים במצב תמידי של מלחמה. כל צד מבקש להשיג יתרון מדי יום, באופן שמרעיל בטווח הארוך את המוניטין של כולם.
רביעית, גם אופקי הזמן הצטמצמו. בעבר, אם היית בן לשושלת שנמשכה מאות שנים, היה סיכוי סביר שתעביר את ניהול החברה לבני משפחתך. דבר זה עודד, במידה מסוימת, חשיבה לטווח ארוך.
אנשים מגיבים כעת לקריטריונים ביצועיים מהירים מאי פעם - שערי מניות יומיים, סקרי דעת קהל. הדבר מעודד התנהגות פזיזה וחסרת אחריות. כדי להותיר את חותמם בעולם מהיר ותחרותי, המנהיגים רוצים הישגים ראוותניים ומהירים. ביל קלינטון ניסה להוביל רפורמה במערכת הבריאות. ג'ורג' בוש הבן ניסה לשנות את המזרח התיכון. ברק אובמה ניסה לחולל מהפכה בביטוח הבריאות, במדיניות האנרגיה ובתחומים רבים אחרים.
יש הרבה פחות דגש על שינוי עקבי והדרגתי, והרבה יותר דגש על זינוקים. הדבר מוליד כישלונות מפוארים יותר, ואי ודאות גדולה יותר. אמריקאים רבים, שאינם מאוהבים בגבורה זאת, חשים מבוהלים.
חמישית, החברה שקופה מדי. מאז ווטרגייט, ניסינו לגרום לממשלות להיות שקופות ככל שניתן. אך כפי שמתלוצץ ויליאם גלסטון, מומחה למדיניות פנים ממכון ברוקינגס, הן צריכות לפעמים להיות אפופות מסתורין, מאותה סיבה שאנשים בגיל העמידה צריכים להישאר לבושים. זו אמנם לא הנקודה של גלסטון, אך אני מאמין שככל שממשלות יהיו שקופות יותר, כך יתנו בהן אמון פחות אנשים.
זה לא אומר שאנו צריכים לחזור לימי שלטון הוואספים (wasp) - הלבנים האנגלו-סקסונים הפרוטסטנטים. זה לא אפשרי ולא רצוי. אך למערכת הקידום שלנו יש כמה בעיות רציניות למדי, שנהפכות ליותר ויותר בולטות עם כל יום שעובר.
-
שניים מהפרשנים הנחשבים בארה"ב מתארים משבר שבו האליטות התמקדו בדברים הלא נכונים ואיבדו את אמון העם, שחי על הישגיו של הדור שגדל במהלך השפל הגדול. עתה צריכים האמריקאים להוביל את בנייתה מחדש של ארה"ב
כישלון האליטות החדשות
דיוויד ברוקס
23.2.2010 / 6:59