>> מומחים לדיני תאגידים וניירות ערך קיבלו אתמול בברכה את פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת דסק"ש-ישקר. שנים רבות הם המתינו עד שתצא ההלכה התקדימית מירושלים ובה מסר חד משמעי לפעילים ולמנהלים בשוק ההון: מי שיודע כי משקיעים יקבלו מידע חסר - אשם בהטעיה ויאושם בפלילים.
"בית המשפט קבע סטנדרט גבוה וראוי לפיו גם אם המנהלים לא התכוונו להטעות או להסתיר מידע מהציבור אלא לרצות את משפחת ורטהיימר - חלה עליהם אחריות פלילית. הדבר נועד להבטיח שמשקיע סביר לא יוטעה ויקבל החלטות על בסיס עובדתי מלא", אומר פרופ' ידידיה שטרן, מומחה לדיני תאגידים מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. ואולם לצד הסכמה עם תוצאות פסק הדין, למומחים יש ביקורת על הזמן הארוך - שש שנים - שארך לבית המשפט העליון להוציא את פסק הדין.
פרופ' עמיר ליכט, מומחה לדיני תאגידים וני"ע מהמרכז הבינתחומי הרצליה, מגדיר את פרשת דסק"ש כ"אחת הפרשות העגומות בתולדות המשפט המסחרי ושוק ההון של ישראל".
לדברי ליכט, "הפרשה עגומה לא רק מההיבט המשפטי. הנאשמים שהורשעו לא באו משולי החברה אלא מפסגת עולם העסקים. העובדה שהם ביצעו את העבירות לטובת החברה ולא לטובת כיסם הפרטי אינה משנה דבר. נושא משרה אינו רשאי להפר את החוק כדי להיטיב עם החברה. הם ראו חירות לעצמם לנהוג באדנות מתנשאת כלפי משתתפי שוק ההון, שמקרבו באו ומאמונו נהנו. בכך הם הטילו רבב ביושרת השוק כולו".
סיפור פשוט, בסך הכל
סיפור המעשה, אומר ליכט, פשוט עד כאב: "חברה ציבורית גדולה, מאושיות המשק, הסתירה מהציבור מידע מהותי ביותר, שחובה היה עליה לגלותו על פי דין. את ההחלטה על ההסתרה קיבלו מנכ"ל החברה ומנהל הכספים שלה, שניהם אישים בכירים, שכיהנו גם כדירקטורים בחברה, וזאת בידיעת יועצה המשפטי, אף הוא עורך דין בכיר. השיטה שלפיה הם מסרו את המידע המלא לרשות ני"ע אך הסתירו אותו מיתר הגורמים בשוק ההון היתה מזימה מתחכמת אך מאוד לא מתוחכמת".
מיד לאחר פסק הדין בבית המשפט המחוזי פירסם ליכט מאמר אקדמי בו תקף את מסקנות פסק הדין והסביר כי הוא מחטיא את היעד המרכזי של דיני ניירות ערך, שהוא אספקה קבועה של מידע מהותי בנוגע לחברות ציבוריות לשוק ההון. "דעת הרוב בבית המשפט המחוזי טעתה בניתוח עובדות המקרה, בניתוח הדין החל עליו ובהחלת הדין על העובדות", כתב אז וסיכם כי "יש בסיס לעיין בתוצאת פסק הדין פעם נוספת".
ליכט לא שינה את דעתו מאז, להיפך: "פסק הדין המחוזי שיקף לא רק טעות אלא גם חולשה מקצועית. בכך הוא העיב על תדמיתו של בית המשפט". פסק דינו של בית המשפט העליון מתקן מבחינתו את השבר.
לא להטעות את הציבור
פרופ' שטרן סבור כי החידוש הגדול של פסק הדין של פרוקצ'יה הוא הקביעה שכוונה להסתיר מידע שקולה להטעיה של הציבור. "לא רק מעשה אקטיבי של פרסום מידע לא נכון הוא הטעייה, אלא גם הסתרת מידע מהותי היא בגדר הטעייה. כלומר, פרט חסר כמוהו כפרט כוזב". שטרן מסכים עם גישת בית המשפט העליון ומציין כי "מה שקובע היא התוצאה המהותית מבחינת המשקיע בשוק ההון. האם כתוצאה מהגילוי או ההסתרה של החברה המשקיע עלול להיות מוטעה".
עם זאת ולמרות התמיכה בפסק הדין, שטרן מתקשה להבין מדוע כתיבתו ארכה שש שנים. "למה צריך פסק דין של 100 עמודים עם 300 סעיפים בשתי שאלות ממוקדות? רוב הדברים מתאימים למאמר אקדמי או ספר. האם זה הוגן שאנשים יישארו תלויים בין שמים לארץ על מעשים משנות ה-90? מערכת יעילה צריכה לתת פסק דין מהיר ויעיל". גם ליכט מסכים: "עדיף היה אילו פסק הדין השתרע על פחות מ-103 עמודים, שחלקם אינו חיוני להכרעה".
ביום ראשון השבוע הרשיע בית המשפט העליון את דיסקונט השקעות, מנהלה לשעבר דב תדמור, היועץ המשפטי שלה עו"ד שלמה כהן והחשב לשעבר ג'ון בוק ב-18 עבירות דיווח, בכוונה להטעות את המשקיע הסביר. לפי פסק הדין, בשנים 1990-1995 הסתירה דסק"ש מהבורסה במכוון דו"חות כספיים של שלוש חברות שבשליטת משפחת ורטהיימר, ובהן ישקר, שבהן החזיקה דסק"ש יותר מ-25%.
ב-2002 הורשעו הנאשמים בבית משפט השלום על ידי השופט דוד רוזן. ואולם שנתיים לאחר מכן הפך בית המשפט המחוזי את פסק הדין בדעת רוב של השופטת דבורה ברלינר וזאב המר, שזיכו את הנאשמים, בניגוד לדעתה החולקת של השופטת יהודית שיצר.
פרקליטות מיסוי וכלכלה עירערה על פסק הדין ושש שנים לאחר הערעור התקבל פסק הדין. השופטת אילה פרוקצ'יה קבעה כי "הנאשמים, ותדמור בראשם, ידעו גם ידעו על קיומו של האיסור הפלילי להגיש דיווח מקוטע וחסר, ותיכננו צעדיהם בתחכום רב כדי לעקוף את האיסור. הם לא שגו במחשבה כי מותר להם להגיש את דו"חות דסק"ש בלא לצרף אליהם את דו"חות החברות הכלולות".
מהנהלת בתי המשפט נמסר שלשום כי: "התגובות האחרונות בתיק הוגשו ביוני 2008 ורק ממועד זה בשל התיק באופן סופי למתן פסק דין. כתיבת פסק הדין ארכה זמן ניכר בשל מורכבות הפרשה והסוגיות המשפטיות העולות בה ונוכח העומס הכללי על בית המשפט".
"גם אם המנהלים התכוונו רק לרצות את ורטהיימר - חלה עליהם אחריות פלילית"
מאת הילה רז
23.2.2010 / 6:59