גולדמן סאקס הוא שעיר לעזאזל

>> האשם בעסקות הנגזרים של יוון אינו בנק ההשקעות גולדמן סאקס, אלא התנהלות האיחוד האירופי. "ניו יורק טיימס" נהג שלא בהגינות כאשר כתב כי "יוון שילמה לבנק עמלות של כ-300 מיליון דולר עבור הסדרת העסקות ב-2001".

היות שמדובר בעסקות החלף מטבע ולא בעסקת אג"ח, תשלומי הריבית זורמים במסגרתה בכיוון הפוך מהרגיל: גולדמן סאקס מספק ליוון תזרים קבוע של תשלומים לאורך תקופת העסקה ואז מקבל תשלום גדול חזרה בסופה. למעשה, גולדמן מעמיד הלוואות מתמשכות ליוון ואינו מקבל תשלומי ריבית בתמורה, עד למועד פירעון החוב. העמלות לא נועדו להסדיר את העסקה אלא לכסות את סיכוני האשראי שגולדמן נטל על עצמו בכך שהעמיד הלוואות לממשלת יוון. יתר על כן, חלק גדול מאוד מהעמלות שולם באופן מיידי לממשלת יוון, שמכרה לגולדמן עסקות החלף אשראי לתקופה של 20 שנה בסך מיליארד דולר לגידור סיכון האשראי.



יש מידה של חוסר יושר גם בטענות האיחוד האירופי כי הלשכה לסטטיסטיקה של האיחוד, יורוסטאט, לא היתה מודעת לעסקה. מאמר בעניין התפרסם במגזין "ריסק" על ידי ניק דאנבר כבר ביולי 2003, ואנשי האיחוד ידעו עליו, קרוב לוודאי. דאנבר מראה במאמרו בפרוטרוט כי הביורוקרטים של אירופה ידעו בדיוק מה מתרחש, ומתאר ויכוחים מרים שניהלו אנשי הלשכה לסטטיסטיקה עם הממונים על החוב בכמה ממדינות גוש היורו.



אנשי יורוסטאט רצו להתייחס לתזרימי מזומנים הקשורים לנגזרים בתור עסקות פיננסיות, שלהן אין כל השפעה על הגירעון או על עלויות הריבית. נציגי המדינות התנגדו לכך, והתעקשו כי זכותם להשתמש בנגזרים כדי להשפיע על היחס בין הגירעון לתוצר. התקנות האירופיות שאושרו בסופו של דבר היא ניצחון למדינות. יורוסטאט ידעה כי יוון, איטליה ומדינות אחרות מתכננות עסקות מסוג זה עוד לפני שהן בוצעו וכי עסקות מסוג זה בין ממשלות לבנקי ההשקעות הן בלתי נמנעות, כפי שאכן התברר בהמשך.



עסקות החלף הן אחד הדברים שבנקי השקעות עושים. אם מדינות כמו יוון קונות עסקות החלף כדי להסתיר את מצבן התקציבי האמיתי, אז זו אשמת המדינה, לא אשמת הבנק. אף בנק שמכבד את עצמו לא היה מסרב לעסקה כזו רק משום שהיה מרגיש כי יהיה זה לא הוגן כלפי יורוסטאט.



מדובר כאן בכישלון של השקיפות והתיאום האירופי. גולדמן הוא רק שעיר לעזאזל.



הכותב הוא פרשן של סוכנות רויטרס