אחרי 25 שנה - האוצר יוצא מהבונקר

>> לאחר 25 שנה משרד האוצר מאותת כי הוא בשל לצאת מהבונקר. מכיוון שמשרד האוצר הוא המשרד המוביל בקביעת המדיניות של ממשלת ישראל, היציאה הזו משמעה כי כולנו נצא מהבונקר יחד עמו. שלב השוחות במלחמה הכלכלית של מדינת ישראל, ככל הנראה, הסתיים.



ולא בכדי. ישראל יצאה ממלחמת החפירות הזו עם ניצחון מזהיר. לפני 25 שנה, בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית, הבין משרד האוצר כי אי אפשר לסמוך על האחריות של הפוליטיקאים בישראל - וכי אם ניתן לפוליטיקאים חופש להוציא כספים ככל שיחפצו, הם ימשיכו להוציא עד שהמדינה תעמוד על סיפה של פשיטת רגל (כפי שהיה ביולי 1985). לפיכך, המסקנה הנחרצת של האוצר, ועמו גם בנק ישראל, היתה: לא עוד שליטה פוליטית על תקציב המדינה, אלא ניהול התקציב בידי פקידי האוצר מתוך ראייה כלכלית ארוכת טווח של הקטנת ההוצאה, הקטנת הגירעון והקטנת החוב הלאומי.

בכך, משרד האוצר הפקיע בפועל את ניהול תקציב המדינה מידי ממשלת ישראל, והעביר אותו לידיו. אם תרצו, האוצר ביצע השתלטות עוינת על תקציב המדינה. אפשר לדבר גבוהה-גבוהה על תקינות ההליך הדמוקרטי שהיה כאן, אבל עם התוצאות אי אפשר להתווכח: לאחר 25 שנה החוב של מדינת ישראל קטן לשיעור של 78% מהתוצר - שליש מהיקף החוב שהיה ב-1985. חלקה של המדינה בתוצר קטן ל-42%, בדיוק כמו הממוצע של מדינות oecd. הגירעונות הממשלתיים כמעט נמחקו. מדינת ישראל נהפכה ממדינה שבה יתרות המט"ח איימו בכל רגע לרדת אל מתחת לקו האדום ולדרדר את ישראל למשבר נזילות, למדינה שהמט"ח זורם אליה בשצף, ושהמטבע שלה מתוסף כל הזמן ביחס למטבעות אחרים בעולם.



הכי חשוב - האחריות שבה ניהלה מדינת ישראל את התקציב שלה בעשורים האחרונים העניקה לה חוסן כלכלי שאיפשר למדינה לצלוח את המשבר הפיננסי העולמי בשלום. העולם, שלפני 25 שנה נאלץ להעניק לישראל סיוע חירום כדי למנוע את קריסתה הפיננסית, מקנא כיום באחת המדינות היציבות ביותר בעולם.



אין ספק, ההשתלטות העוינת הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. זה היה ניצחון סוחף בכל החזיתות. כל כך סוחף, שהגיע הזמן לשאול אם נותרו עדיין חזיתות שיש להילחם בהן - או שמא החזית, בלי ששמנו לב, זזה למקומות אחרים לחלוטין.



החזית החדשה היא במידה רבה המחיר ששילמה ישראל עבור הניצחון במלחמה על יציבותה הפיננסית: הקיצוצים הנמשכים בתקציב המדינה והיד הקפוצה על הדק התקציב העניקו לישראל חוסן פיננסי יוצא דופן, אבל גם פגעו לא מעט ברמת השירות שהמדינה מעניקה לאזרחיה. השירות שמקבלות השכבות החלשות, למשל, נפגע מאוד - כפי שמתבטא בגידול בפערים החברתיים.



גם שירותי החינוך של ישראל הידרדרו, ודירדרו אותה למקום 40 בעולם בהישגיה הלימודיים. בריחת המוחות של מיטב החוקרים הישראליים לחו"ל משקפת כישלון ניהולי מתמשך של האוניברסיטאות בישראל - אבל גם של קיצוץ בתקציביהן. אפילו התחום שהוא הגאווה הלא מוסתרת של השירות הציבורי בישראל - הרפואה - נמצא במגננה, לאחר ששנים ארוכות לא הגדילו את תפוסת המיטות בבתי החולים בישראל.



לאחר 25 שנה של קיצוצים, רמת ההוצאה של הממשלה בישראל ירדה לממוצע oecd - כ-42% מהתוצר. עם זאת, הנתון הזה מטעה - מאחר שהוא כולל בתוכו שני סעיפי הוצאה כבדים מאוד, שבהם ישראל היא חריגה עולמית. האחד הוא תשלומי הריבית (בגלל החובות הכבדים שישראל צברה בשנות ה-80, היא עדיין נושאת בנטל תשלומי ריבית גבוה מזה של מרבית מדינות המערב). השני הוא הוצאות הביטחון. כאשר מוציאים את שני הסעיפים הללו מהחישוב, מתברר כי רמת ההוצאה האזרחית של ממשלת ישראל היא 31% בלבד מהתוצר - לעומת ממוצע של 40% במדינות oecd. בתחרות בין המדינות המפותחות בעולם על רמת השירות ורמת החיים שהן יכולות להציע לאזרחיהן, ישראל מפגרת הרחק מאחור.



גם משרד האוצר הבחין בכך, ולכן לאחר 25 שנה האוצר יוצא מהבונקר. כלל ההוצאה החדש שהציע המשרד השבוע, משמעו הפסקת הריסון התקציבי - ומעבר לעידן שבו המדינה מתחילה להגדיל את ההוצאה שלה במטרה לשפר את השירות לאזרח. שינוי תפישה מהותי כל כך, לאחר רבע מאה, אינו עניין של מה בכך. זוהי מהפכה, אבל מהפכה שצריך לנווט אותה בזהירות.



כיום, יותר מתמיד, ברור שהמדיניות הכלכלית שהנהיג משרד האוצר ב-25 השנים האחרונות, מדיניות שהיתה מאוד לא פופולרית בקרב השרים וחברי הכנסת והאוצר ספג בגינה השמצות קשות, היתה מדיניות נכונה. זוהי מדיניות שהצילה את ישראל במהלך המשבר הפיננסי העולמי. תפקידו של האוצר כשומר הסף של תקציב המדינה הוכח כנכון וכחיוני, וחשוב שהאוצר ימשיך ויחזיק בתפקיד הזה גם להבא. כלומר, ההרחבה התקציבית צריכה להיות מתונה ומדודה, היא חייבת להיעשות רק לפי שיקולים כלכליים ארוכי טווח ורק לתחומים שמהווים השקעה בפיתוח עתידה של ישראל (בראש ובראשונה חינוך), והיא חייבת להיות כפופה תמיד להמשך השמירה על אחריות תקציבית. משמע, המשך הפחתת החוב הלאומי של ישראל.



אם נשמור על כל אלה, ובהינתן הניצחון הכלכלי המזהיר של ישראל ב-25 השנים האחרונות, אפשר יהיה להתחיל לשנות כיוון כלכלי. זה הזמן לטפוח לעצמנו על השכם, אבל גם לזכור כי אסור לנוח על זרי הדפנה וכי רק האחריות התקציבית היא שהביאה אותנו עד הלום.