ללמוד מטויוטה גם הפעם

>> המשבר הפוקד את טויוטה הוא תוצאה של מגמה עולמית וישראלית, שבה יותר פעילויות מבוצעות על ידי קבלני משנה הנתונים ללחץ אגרסיבי מופרז להורדת מחירים.

מי שלבסוף משלמים את מחיר האגרסיביות אינם רק קבלני המשנה המפסידים, אלא גם מזמיני העבודה ולקוחותיהם. למרות המשבר, שהעולם חב חוב עצום לטויוטה, שהיתה כל השנים מורה דרך לניהול תעשייתי ולייצור ברמה גבוהה.



בתהליך "גריסת" הספקים, כל שרשרת הערך מפעילה לחץ מופרז כלפי מטה: היזם על הקבלן המבצע והאחרון על קבלני המשנה, והסיכוי שכל השרשרת תספק את העבודה באיכות ובזמן שואף לאפס. בפרויקט בנייה לדוגמה, הנזק הכלכלי כתוצאה מדחיית המסירה ללקוחות בגלל קבלני משנה שקרסו, עולה בהרבה על "התועלת" שבהורדת המחיר לספקים החלשים יותר.



קל להוכיח שבמקרים רבים, מי שזוכה במכרז דינו להפסיד. בדרך כלל, הזוכה הוא זה שהציע את המחיר הנמוך ביותר שמורכב מהערכת העלויות העתידיות בתוספת שולי רווח. בעת הגשת ההצעות, האי ודאות באשר לעלות האמיתית רבה, ולכן הרווח השולי בהצעה הנמוכה ביותר אינו מכסה אפילו את העלות.



הישענות על ספקים מפסידים גורמת לעבודה לקויה או מסכת של ויכוחים על תוספות, עד כדי הידרדרות להליכים משפטיים. ידועים הרבה פרויקטים שנתקעו בשל הישענות על קבלנים שזכו בעבודה במחיר הפסד ועברו ממסלול העבודה למסלול המשפטי.



קיימים גם מקרים רבים של מכרזים חוזרים שבהם פונים לספקים שונים, בהם גם למי שסיפק את "הסחורה" בעבר. ואולם הספק הזה, על בסיס ניסיונו, מעלה את המחיר. הזוכה יהיה בדרך כלל מתחרה חדש שיציע מחיר נמוך יותר. כך הידע לא נצבר וכולם מפסידים: הלקוח שלחץ יתר על המידה והספק החדש שהפסיד במקום להרוויח.



כל זה קרה גם לטויוטה: היא הזמינה תכנון וייצור מכלולים אצל ספקים "לחוצים מדי", שכחה את תורת הניהול שלה הגורסת "שהספקים הם שותפים", וגרמה לעצמה נזק לטווח הארוך בשיעור עשרות מיליארדי דולרים, שגדול פי אינסוף מהתועלת לטווח קצר שלה גרמו מנהלי הרכש של החברה. המסקנה: יש לחזור לתורה המקורית של טויוטה - הספקים הם גם שותפים - ולנהל את הרכש בהתאם.



הכותב הוא חבר מועצות המנהלים של חברת המו"פ של אוניברסיטת בר אילן, חברת עשות אשקלון ומכללת אפקה להנדסה