תמונות מהמאה הקודמת

דת העבודה

בארבע אחר הצהריים, שלחו אותנו המטפלות לבילוי היומי ("הקמה") אצל ההורים בצריפים. בשש בערב החזירו אותנו ההורים לבית הילדים לארוחת ערב ובשמונה השכיבו אותנו המטפלות לישון. את הלילה עברנו בחשכה מוחלטת, בלוויית זאבים טורפים, נמרים שואגים ומפלצות משונות שהציצו עלינו מהחלונות.



אבא שלי היה חייל בבריגדה שלחמה בגרמנים באיטליה ואמא שלי היתה רפתנית. ארבע אחר הצהריים היתה שעת חליבה, כך שאיש לא חיכה לי בצריף והמטפלת היתה שולחת אותי לרפת. הייתי אז בן ארבע, פחדן גדול וטרדן לא קטן והפרות הענקיות שגעו מ-ו-ו-ו הפחידו אותי מאוד. אמי הושיבה אותי על גדר הרפת כדי שהצרחות שלי לא יפריעו לפרות לתת חלב לדלי. כל עבודה, ובמיוחד ברפת, נקראה עבודה יצרנית והיתה מקור לגאווה בתקופה שבה שלטה "דת העבודה", ולא היה בה מקום לילד צרחן. אחד הרפתנים, ישראל חצרוני, בוגר ישיבה שחזר בשאלה והלך לקיבוץ, מצא עצה: הוא לימד אותי לחלק חציר לפרות. כשאתה עובד, גם אם אתה בן ארבע, ומחלק חציר לפרות שמלקקות לך את היד בתודה, אתה שוכח לצרוח. "אתה תהיה רפתן כשתגדל", הבטיח לי חצרוני. אבל איכזבתי אותו.







הורה קידוח



במלחמת השחרור "שוחררו" גם קרקעות הערבים ממזרח לקיבוץ ובעליהן לא הורשו לעבדן. האדמות הופקעו ונמסרו לקיבוצי האזור. הקיבוץ שלנו זכה בקרקע אדומה, כבדה ופורייה, אך חסרו מים להשקיה. היו סימנים שבעומק של כמה מאות מטרים יש מים בשפע, והוחלט על קידוח. הקידוח החל להפיק בוץ וסימני המים גברו מיום ליום. ערב שבת אחד הודיעו הקודחים כי המים עשויים לפרוץ בכל רגע והקיבוץ נתפס תזזית; חברים וחברות מיהרו אל הקידוח לחזות בפלא. אותנו, הילדים, הסיעו בעגלה רתומה לשתי פרדות, שצלחה בקושי את הדרך הבוצית. כשהגענו השמחה היתה בעיצומה. סילון מים פרץ מחור הקידוח ויצר סביבו שלולית ענקית של מים ובוץ. בתוך הבוץ, בתחתונים בלבד, רקדו החברים הורה, התיזו בוץ זה על זה ועל החברות שעמדו מסביב ומחאו כפיים. מי שלא ראה את השמחה הזו לא ראה את שמחת בית השואבה מימיו. לאחר כמה ימים התברר שהמים מלוחים מדי להשקיה.




נבחרת להיות סנדלר



בקיבוצים של המאה הקודמת לא עלה על הדעת לרצות. החבר, בעיקר הצעיר, היה כלי ל"הגשמה". להגשים את הציונות, את יישוב הארץ, רצוי בנגב, לשרת בצנחנים או בשריון, עדיף להיות טייס, להדריך בתנועת הנוער, לצאת לעזור לקיבוצים צעירים ובעיקר לעבוד איפה שיגידו לך. כשחזרתי מהצבא הדרכתי בתנועה וכשסיימתי את ההדרכה קראו לי לוועדת עבודה: "החלטנו לשבץ אותך לעבודה בסנדלרייה. מישהו מהצעירים צריך ללמוד את המקצוע ואנחנו חושבים שאתה הכי מתאים להחליף בעתיד את אברמל'ה". לא היתה השפלה גדולה מזאת לצעיר בקיבוץ, אבל אי אפשר היה לסרב. נחלצתי בעור שיניי מהסנדלרות באמתלה רפואית. סיפרתי שיש לי כאבים בצוואר מהצבא ושתהיה לי בעיה לדפוק מסמרים כל היום. "אז במטע תוכל לעבוד?" שאלו בזהירות. המטע היה נחשק פחות מעבודה כדייג, אבל ידעתי שרשימת המועמדים לדיג כבר מלאה לשני עשורים לפחות ושגם פרוטקציה לא תעזור. הלכתי למטע. היו שם מאות עצים שהיה צריך לתמוך אותם בסנדה כדי לישרם.







מה אתם רואים



"מה אתם רואים?" שאל נדב את ישי ואותי במטע בוקר אחד, כשהתאמצנו ליישר עץ כבד במיוחד השוקע על צדו. "מה זאת אומרת מה רואים, מה צריך לראות?" לא הבנו אותו. נדב היה קצת משורר וקצת הוגה וקצת רוחני, אז לא לגמרי הופתענו. הוא עזב את התמיכה והשאיר אותנו לקרוס עם העץ: "אתם רואים את מה שאני רואה?" הבטנו מסביב. אולי צפע מסתתר מאחורי עץ. אבל ראינו רק עצים ועלים וענפים. "זה מטע", ניסינו, "אז ברור שרואים עצים וחבושים ועלים וממטרות". נדב נעמד במקום. "זהו בדיוק! יש פה עצים ועצים ועצים. אבל מה אני עושה פה?"



"מה זאת אומרת? סידרו אותנו לעבוד פה". "אני הולך", אמר נדב. "מה, באמצע העבודה? יעשו לך בירור. אולי תדבר עם ועדת עבודה?", הצענו. נדב לא היה אחד שמדבר עם ועדות. למחרת בחמש בבוקר הוא יצא לכביש ועזב את הקיבוץ. ישי נפטר מדום לב בגיל 54, כשהיה בשליחות מקצועית בגרמניה מטעם מפעל האריזות של הקיבוץ. נדב, בן זוגה לחיים של חווה אלברשטיין, משורר, סופר ובמאי קולנוע, נפטר בתל אביב לפני חודש וחצי בגיל 67 ממחלה קשה.







אסף הלך ללמוד רפואה



אסף, שהיה דייג ורקדן, התייצב יום אחד בוועדת עבודה, או בוועדת השתלמות, או בוועדה לצעירים, לכל עניין היתה ועדה, ואמר שהוא רוצה ללמוד רפואה. את התדהמה שאחזה בנו לא ניתן לבטא. מה זאת אומרת ללמוד רפואה? ממתי הקיבוץ שולח ללמוד רפואה? אסף היה תמיד קצת חריג. אבל רופא? הקיבוץ שלנו לא צריך רופא. למה לא תלמד ברופין "משק העופות" או "משק החלב", "גידול דגים" או להיות מורה? כשעלה הנושא בשיחת קיבוץ, הוא עף מכל המדרגות. לקח הבחור את אשתו ונסע לאיטליה ומימן בעצמו את לימודיו, אולי בסיוע צנוע של הקיבוץ. הוא חזר לישראל ולקיבוץ, עבד ברמב"ם, עזב את הקיבוץ, חזר בתשובה התמחה בפסיכיאטריה והיה פסיכיאטר של חרדים. לפני כמה חודשים הוא נפטר מדום לב. אסף הוא הראשון בקיבוץ שלנו