החקלאות עוד כאן

דורון סט, יו"ר החברה לביטוח חקלאי ומי שניהל את האגף הכלכלי בתנועה הקיבוצית במשך שלוש שנים וחצי, שותף לפרופ' יורם קרול בדעה שהליך ההפרטה יביא בסופו לקיבוץ אחר מזה שהכרנו ב-100 שנות קיומו. גם הוא צופה שהקיבוצים ייהפכו ליישובים קהילתיים ואין לו ספק שתימשך מגמת ה"התחדשות", כפי שהמהלך נקרא בתנועה הקיבוצית, או ה"הפרטה", תלוי את מי שואלים. מנתונים שהוא מציג, 75% מ-270 קיבוצי התנועה הקיבוצית כבר "התחדשו". להערכתו, בראשית העשור הבא יותר מ-95% מהם יהיו כאלה. רק הקיבוצים המשתייכים לגרעין הקשה של האידיאולוגיה השוויונית-שיתופית יישארו שיתופיים.



סט מציג מחקר של המטה להסדר חובות הקיבוצים, לפיו קיבוץ שמתנהל בפורמט הישן (שיתופי) סובל מחוסר יעילות צרכנית ומבזבז כ-3 מיליון שקל בשנה לכל 150 חברים. לקיבוץ גדול יותר, המונה 300 חברים, זה כבר עולה 6 מיליון שקל בשנה. אך בשאלה החקלאית, חולק סט על קרול. לדעתו, החקלאות - שבניגוד לתעשייה, היתה גם מרכיב מרכזי באידאולוגיה הקיבוצית - תשמור על מקומה: "הקיבוץ התחיל את דרכו עם אוריינטציה חקלאית, והחקלאות תמשיך להתקיים ולהציג תשואות גבוהות לקיבוצים שיצליחו לקבץ יחידות ייצור גדולות ויעילות. למרות המגבלות המוטלות על ענפי החקלאות המתוכננים - כמו הפטם (גידול עופות לבשר) והחלב, שהייצור בהם מוגבל במכסות - אפשר להרוויח בהם. בקיבוצים שיקימו יחידות ייצור אופטימליות, נמשיך לראות בעשורים הקרובים את החקלאות כמאפיין דומיננטי בהכנסות. יחולו שינויים, שהעיקרי בהם יהיה עליית המודעות הסביבתית, שתיהפך לגבוהה בהרבה מבעבר. בחקלאות, כבכל עסק, אם אתה יודע לעשות אותו טוב, אתה תרוויח.

"יש כיום תאגידים חקלאיים של קיבוצים בדרום שגוזרים בשנים טובות רווח של 20%-25% בשנה מיצוא תפוחי אדמה, פלפל, גזר וירקות אחרים. גם מגידולי שדה בסיסיים, כמו עגבניות, אפשר להרוויח. אני לא מכיר עסקים לא חקלאיים רבים שמייצרים שיעורי רווח כאלה. אין ספק שהחקלאות היא עסק תנודתי ושצריך אורך נשימה כדי לעבור את השנים הקשות ולהגיע לשנים הטובות. בשאלת המים, עומדים לרשות החקלאים מי קולחין ברמת טיהור גבוהה, שאפשר להשקות בהם כמעט את כל הגידולים. ככל שהאוכלוסיה במדינה תגדל, והיא גדלה במהירות, יהיו יותר מי קולחין ואפילו עודפים.



"ניצול הקולחין מחייב את החקלאים ואת המדינה לשתף פעולה. על המדינה להקצות קרקע למאגרים ולסייע לחקלאים במימון ההקמה של מערכות ההולכה. מבחינה חקלאית, המדינה שלנו היא אי בודד ולכן יש למדינה אינטרס לשמר את החקלאות כדי להבטיח אספקת מזון לאוכלוסיה. לכן זה אינטרס ממלכתי לסייע לחקלאים ולממן פרויקטים כמו הקמה של מערכות השקיה למי קולחין. אני משוכנע שמשאבי הקרקע לא יהיו גורם מגביל. בעשורים הקרובים ייתכן מחסור בקרקע עירונית, אבל לא בקרקע חקלאית. אני משוכנע שקיבוצים רבים ישמרו גם בעשורים הבאים על מאפיין חקלאי גבוה בפרנסתם, גם בייצור לשוק המקומי וגם ביצוא".



סט מודע לפוטנציאל הגדול הטמון בקרקעות החקלאיות כפלטפורמה לתעשייה של החשמל הסולארי, אבל הוא סבור שהתעשייה הסולארית לא תוקם על חשבון החקלאות אלא לצדה: "עתודות הקרקע החקלאיות באזורי הדרום והנגב, שהן רלוונטיות מאוד להקמה של מערכות ייצור סולאריות, מוחזקות ברובן בידי היישובים החקלאיים. אם הקיבוצים והמושבים יחליטו לעשות בהן שימוש לאנרגיות מתחדשות, אני מניח שהמדינה תבצע את המהלכים הסטטוטוריים הדרושים כדי שזה יתאפשר. זה לא יבוא במקום כרמים ומטעים ושדות תפוחי אדמה, אלא בנוסף. הגידול במודעות הציבורית והממשלתית לאנרגיות ירוקות יכול להיות מתורגם לעסקים טובים עבור בעלי הזכויות בקרקע חקלאית בעשורים הבאים, והמהלך הזה כבר התחיל".



סט נחרץ בדבריו על המחלוקת של הקיבוצים עם המדינה, או ליתר דיוק עם מי שהופקדו לנהל את הקרקעות, בנוגע לזכויות המתיישבים בקרקע: "במדינה שלנו, השלטון נוהג פעם בקיצוניות כזאת ופעם בקיצוניות הפוכה, זו הבעיה. עד סוף שנות ה-80, ימי שלטון מפא"י, איש לא בא לערער על זכויות הקיבוצים והמושבים בקרקעות שהם מעבדים 100 שנה. זה היה מובן מאליו, ולכן אף אחד לא דן בזה. בשלושת העשורים האחרונים עברנו לקצה השני. פסקו שאין לנו שום זכויות ואין כלום. אני מעריך שבטווח הארוך יותר, יחזרו האיזון וההיגיון - והשלטון יפנים שאנחנו לא אריסים של המינהל שאפשר בכל רגע לנפנף אותם מהקרקע בלא פיצוי. יבינו שיש לנו, כמו לכל תושב אחר במדינה, זכות להוון את חלקות המגורים והתעסוקה וכל מה שנכלל ב'שטח המחנה' (השטח הכולל של היישוב), באותם תנאים שניתנים לתושבי תל אביב, הרצליה וכפר סבא.



"אם מחר יבוא מישהו ויבקש לעשות בקרקע החקלאית שימושים אחרים, המדינה תבין שמגיע לחקלאים פיצוי הוגן. אני לא חושב שחייבים לתת לנו בדיוק את הזכויות שמקבל מישהו שהוא יזם, אבל גם לא ייתכן שפקידי המינהל יתייחסו אלינו כאל אריסים. כיום זה לא מאוזן. הבעיה שלנו היא עם הפקידות, שמבחינתם הקיבוצניק עשה את שלו, הקיבוצניק יכול ללכת. עם זאת, החזרה לאיזון תלויה גם בנו, בדרך שבה אנחנו מסבירים את העמדות שלנו. לדעתי אנחנו מתקשים להסביר אותן. העיקרון צריך להיות שאי אפשר להפקיע קרקע חקלאית ללא פיצוי הוגן. המדינה החליטה על שינוי ייעוד - אז בואו ודברו אתנו על בסיס פיצוי הוגן, ולא על פיצוי של אריס חסר זכויות".