האחות סילוויה, צעירה בת 80, מודאגת מעט לאחרונה. ככה זה כשיש לך חוב של מיליון שקל על הראש. לפני כחמש שנים נהפכה הנזירה ליזמת ולאשת עסקים, ויחד עם האחות אמרנס, 55, הקימו השתיים את בית ההארחה היפהפה במנזר האחיות רוזארי בנצרת. 24 חדרים חדשים מסתתרים בין קירות אבן עבים, קשתות מרובדות פסיפס ותקרות עץ חמימות. לא תמצאו שם ג'קוזי, אבל הנוף עוצר נשימה ופעמוני הכנסיות מעניקים תחושה שאתם נמצאים באתר אקזוטי בחו"ל. בולט במיוחד הוא הניקיון. כמה נקי המקום הזה, כאילו מעולם לא ניתזה טיפת מים במקלחת, לא התגלגל איש על המיטות (המופרדות), והאסלה הגיעה זה עתה מהחנות.
"זה לא היה פשוט", מתארת האחות סילוויה. "במקום חיו נזירות גרמניות שמתו והמקום הוזנח לחלוטין. לנו, שלוש האחיות רוזארי, לא היה בית משלנו, וראש המסדר מירושלים החליטה לקנות עבורנו את הבניין. העזובה והלכלוך היו פשוט נוראיים".
אפשר היה להניח שהשלוש, כבר לא נשים צעירות, ישמישו את המקום לצורכיהן ויבלו בו את שנות זקנתן בתפילות ובפעילויות למען הקהילה, אלא שבעולם שבו הן חיות הדברים לא עובדים בדרך זאת. בניגוד לבחורי ישיבות, לדוגמה, נזירים ונזירות נוצרים חייבים בעבודה ובהסתמכות על עצמם בכל גיל. "מי שלא עובד, לא יבקש לאכול", מזכירה האחות סילוויה את דבריו של הקדוש פאולוס, המקובלים על כל המסדרים הנוצריים.
בניגוד למיתוס הרווח, מנזרים כמעט אינם נהנים מתמיכות למיניהן. המסדר, בעיקר אם הוא קתולי, ייחלץ לעזרה לעתים רחוקות ביותר, בעיקר למיסיונרים במקומות נידחים בעולם. גם אם המסדר סייע בקניית בניין, לדוגמה, הרי שעל תפעולו - כמו גם על ההכנסה שתביא את האוכל לפי יושביו - אחראים תמיד הנזירים עצמם.
האחות סילוויה, נזירה כבר 61 שנה, מכירה היטב את הכלל. מיד אחרי שהחלו לשקם את הבניין, שקלה עם חברותיה לפתוח במקום גן ילדים. מהר מאוד הבינו השלוש כי המיקום לא נוח והחליטו לחלק ביניהן את העבודה: בעוד האחות סקולה, 63, תעבוד בגן ילדים בנצרת, ללא משכורת, כחלק מהנתינה לקהילה - יעסקו האחיות סילוויה ואמרנס בהבאת הלחם הביתה. הפור נפל והאחיות החליטו להקים בית הארחה.
שיפוץ בשיטת הסלאמי
הקמה מאפס של 24 חדרים בעלי מקלחות צמודות אינה עניין של מה בכך. מלונאי מנוסה היה ניגש לבנק לבקש הלוואה בת כמה מיליוני שקלים, אך הנזירות, גם אם הן נאלצות לעשות עסקים, לא פועלות בדרך זאת. במקום לגייס הון ראשוני הן גייסו קבלן, בן משפחה שהסכים לעבוד בשיטת הסלאמי. הוא מחדש כמה חדרים, אלה מושכרים לקהל הרחב, ואת הכסף שמגיע מההשכרה מעבירות אליו הנזירות כדי שישוב ויבנה עוד כמה חדרים.
השיטה התגלתה כמוצלחת, בעיקר בגלל הסבלנות של הקבלן המקורב. למרות הסכומים העצומים שנדרשו, למלונאיות האלה אין מנהל בנק שמתקשר לנזוף על המינוס. יתרון נוסף הוא כוח העבודה הזול. יחד עם עוד שתי עובדות מנצרת, עמלות הנזירות הלא צעירות מבוקר עד לילה. לאחר שקמו ב-5:00 לתפילה והלכו למיסה בכנסיית הבשורה הסמוכה, הן שבות לארוחת בוקר ומתחילות לעבוד ברצף בבישול, בכביסה, בניקיון, בסידור החדרים, בטיפול בגינה ובשאר מטלות, עד תפילת הערב הנערכת ב-18:00. אם נדרשת ארוחת ערב לקבוצות, הן יגישו גם אותה. מעט אחרי 21:00 הן כבר במיטה, תשושות מיום עבודה קשה.
איש לא משלם לאחיות גמול על עבודה בשעות נוספות, נדר הדלות שנדרו לא מאפשר להן לצבור כל רכוש והוצאותיהן מעטות במיוחד. כך עוברות הכנסותיהן כמעט בשלמותן להשקעה במקום - בניכוי הוצאות הכרחיות, כמו תשלום חשבונות חשמל ומים. מוסדות דת לא משלמים ארנונה.
כמה כסף השקעתן עד היום בבית ההארחה?
האחות סילוויה לא יודעת בדיוק. "מיליון שקל? אולי 2 מיליון", היא עונה בהיסוס. "בכל פעם שיש כסף - משלמים".
תוך שלוש שנים הן מקוות לסיים לשלם את החוב. "אומרים ש-2010 תהיה שנה טובה לתיירות. אנחנו מקוות שכך יהיה", אומרת הנזירה כתיירנית מדופלמת. "במלחמת לבנון השנייה ביטלו 22 קבוצות את בואן אלינו בבת אחת, והיה קשה מאוד לחזור לעסקים. יש לנו גם תחרות גדולה מצד המלונות בנצרת, ולכן המחירים - 350 שקל ללילה, כולל ארוחת בוקר - נשארים נמוכים יחסית למקומות אחרים".
את המקום שיווקו במו רגליהן. "נסענו לירושלים, עברנו בין סוכני הנסיעות וסיפרנו על המקום החדש. יש לנו גם אתר אינטרנט, אבל זה לא מספיק. לדוגמה, אנחנו צריכות עוד חוברת שתגיע לאנשים - ובכלל, שאיכשהו יידעו עלינו יותר. בעונה החמה - בחגים הנוצריים ובחודשי האביב והסתיו - מגיעות בעיקר קבוצות צליינים. באחרונה מתגבר זרם הישראלים שלא רוצים שוב צימרים".
אתן לא מתחרטות לפעמים? לא קשה לעבוד כל היום עבור אנשים אחרים?
האחות אמרנס: "בכלל לא. אנחנו אוהבות לעבוד והיינו רוצות שיגיעו לכאן יותר. יש לנו הרבה חובות לשלם".
ההחלטה של אחיות המנזר רוזארי בנצרת להסתמך דווקא על בית הארחה לא הגיעה סתם כך. אירוח צליינים ועולי רגל נמצא בד.נ.א של המנזרים מאז ומעולם. בעבר הוקמו מנזרים בנקודות ספציפיות על דרכים חשובות, בין השאר במטרה שייהפכו למרכזים שבהם יוכלו עוברי אורח להתארח, לנוח ולהתפלל. אלא שבעבר היתה ההארחה נעשית בתנאים נזיריים במיוחד, והצליין או ההלך היה משאיר אחריו תרומה - וכיום נהפכו בתי ההארחה במנזרים לעסק לכל דבר, ואפילו לעסק משודרג ומכניס.
בית ההארחה הנזירי המפורסם בישראל, ובין הוותיקים שבהם, הוא מנזר האחיות ציון שבעין כרם, שעבר שדרוג מסוים במהלך השנים, וכיום אפשר להתארח בו בחדר פשוט הכולל גם שירותים ומקלחת תמורת 400 שקל לזוג ללילה. בטבחה שעל שפת הכנרת, סמוך לכנסיית הלחם והדגים, פועל בית הארחה שמבקש כבר 680 שקל לזוג.
במקביל פועל זה שנים רבות בית ההארחה קטנטן וצנוע במיוחד של מנזר קלרה הקדושה (סנט קלייר) שבדרך חברון בירושלים. בית ההארחה הזה אינו פועל על פי כללי השוק, בעיקר בשל נדר הנזירות הקיצוני של יושבותיו.
12 הנזירות, המכונות גם הקלריסיות העניות, כלל אינן יוצאות מן המנזר, ולפרנסתן מציעות ארבעה חדרים בסיסיים ביותר במחיר נמוך במיוחד - 90 שקל לאדם כולל ארוחת בוקר. בשיחה עמן הן מספרות כי מגיעים אליהן בעיקר צליינים ולעתים רחוקות פוקדים את המקום גם ישראלים. בניגוד לאחיות רוזארי מנצרת, שציידו כל חדר במזגן חדיש, אצל הקלריסיות אפשר להתארח רק בחודשי הקיץ, מכיוון שבחורף קר מדי בחדרים. הקלריסיות הן דוגמה להסתמכות עצמית קלאסית, שאין בה דבר עסקי למעט הרצון להתפרנס באופן הבסיסי ביותר כדי לאכול ולהמשיך לשרת את האל. הן לא מחזיקות חנות ולא מייצרות דבר למכירה. מכיוון שהבינו שלא יוכלו לספק את צורכיהן בדרך אחרת, פתחו כמה חדרים לקהל הרחב.
פרחים מיובשים, יין וקונצרטים
הארחה אינה התחום היחיד שבו מתמחים מנזרים מסוימים, בעיקר כאלה שבהם חיות נזירות. במקומות שבהם לא רוצים לארח, מחפשים הנזירים והנזירות תחומים אחרים להתפרנס מהם, למשל ייצור ומכירה של מזכרות דתיות ולא דתיות מארץ הקודש. בחנויות קטנות הצמודות למנזרי המסדר הכרמליתי בחיפה, או למנזרים שעל הר הזיתים, אפשר למצוא איקונות וחרוזי תפילה למכירה - או פרחים מקומיים שנקטפים, מיובשים ביד זהירה ומודבקים על גלויות כמזכרת מהמקום. לעתים קרובות קונים המבקרים את המוצרים לא מכיוון שהם זקוקים להם, אלא כדי לסייע כלכלית למוסד.
דרך אחרת להתפרנס היא מכירת מוצרים חקלאיים שאותם מייצרים בעיקר נזירים. מנזר "גבירתנו של המכאובים", הידוע יותר בכינויו מנזר השתקנים, הוקם בלטרון לפני כ-120 שנה. הנזירים בו עסקו מאז הקמתו בעיבוד כרמי גפנים ומטעי זיתים. מהיקב המקומי מופקים יינות לטרון, הנמכרים היטב בחנות המקום. המנזר ידוע כמקום עשיר ונדיב מאוד, שיהיה תמיד הראשון להיחלץ לעזרת מנזרים שנקלעים למצוקה כלכלית.
גם בלב הכפר אבו גוש שוכן מנזר מעניין במיוחד - המנזר הבנדיקטיני, שהוקם מחדש במאה ה-19, אם כי הכנסייה שבה מתפללים הנזירים נבנתה במאה ה-12. במקום שני מנזרים שונים: מנזר הגברים, שבו חיים תשעה נזירים, ומנזר הנשים, המאכלס 12 נזירות. שני המנזרים מתנהלים בנפרד, למעט שלוש תפילות משותפות מתוך השש הנערכות ביום, מסורת בת 500 שנה שהחלה ברומא.
גם באבו גוש ההסתמכות העצמית היא חלק מערכי המסדר, שהמוטו שלו הוא שתי מלים בלטינית: ora, שפירושה תפילה, ו-labora, שפירושה עבודה. "משהו כמו 'תפילה ועבודה' של בני עקיבא", מסביר האח אוליביה, "דובר" המנזר. "נזיר מהמסדר שלנו חייב ליטול חלק בעבודת כפיים. אנחנו שמחים אם אנשים משאירים תרומה, אבל לא נבקש זאת לעולם ואנחנו גם לא מצפים לכך. אנחנו צריכים לפרנס את הקהילה שלנו, שמתנהלת כמו קיבוץ, בכוחות עצמנו. אם כל העולם עובד, למה שאנחנו לא?"
הנזירות הבנדיקטיניות עסוקות בעיקר בייצור נרות ופרחים מיובשים בבית המלאכה שלהן, בעוד הנזירים עוסקים בייצור ליקר לימון, הלימונצ'לו מקומי, ובעבודות קדרות. כל המוצרים נמכרים בחנות המשותפת הפועלת במקום. האב אוליביה מספר כי חשיבות החנות כה גדולה, עד כי "המצב הכלכלי באינתיפאדה השנייה היה על הפנים, מכיוון שאנשים לא באו לטייל".
למה אתם לא מרחיבים מעט את מקורות ההכנסה?
"הרבה אנשים שואלים למה אנחנו לא פותחים צימרים, ואני תמיד עונה שאנחנו לא רוצים לקלקל את האווירה הרוחנית של המנזר. אני לא רוצה לעשות ביזנס כזה".
במקום להקים בית ההארחה, מארחים הבנדיקטינים את חובבי המוסיקה הקלאסית. אחת הפעילויות המוכרות באבו גוש היא פסטיבל המוסיקה הנערך שם בכל סוכות, אז מגיעים אנשים מרחבי ישראל ואף מהעולם כדי לשמוע מופעי מוסיקה קלאסית בחללי הכנסיות.
כמו הפנייה לתחום ההארחה, גם הפנייה למוסיקה אינה מפתיעה. "מוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהפולחן הנוצרי", מסבירה חוקרת הנצרות יסכה הרני. "באולמות נשמעת מוסיקה קלאסית הקרובה מאוד לשירה במיסה. אין שם קונצרטי רוק או הופעות בלט. את האירועים מפיקים תמיד גורמים חיצוניים, כך שלנזירים עצמם אין ולא כלום עם התהליך, אבל הם יכולים להרוויח מהשכרת חללים במנזר או בכנסייה להופעות, מבלי לפגוע בערכי הדת".
להרוויח? לא בדיוק. לו היו הנזירים חושבים באופן קצת יותר עסקי, היו גובים סכום ניכר עבור השכרת המקום. אלא שהבנדיקטינים מעדיפים לתת את המקום ללא תשלום, והמפיק, הגובה סכומים נאים עבור הכרטיסים, משאיר להם תרומה ככל שיידבנו לבו בסוף התהליך. "זה חלקנו להגברת הדו-קיום" אומר האח אוליביה, שעסוק מאוד בסיוע במהלך הפסטיבל, ואף אינו מתפנה לעבוד בעבודתו המקורית. "אנשים מגיעים לכפר מוסלמי כדי לשמוע מוסיקה בכנסייה, והכל נעשה בשלום ובהרמוניה. אנחנו גם מניחים שמי שנמצא במקום כבר ייכנס גם לחנות".
סכום התרומה שמעביר המפיק למנזר הבנדיקטיני אינו קבוע ואינו מעוגן בחוזה. במנזרים ובכנסיות אחרים הפעילות המוסיקלית מוסדרת ונחשבת למקור פרנסה. לדוגמה, בכנסיית קריית יערים המשתתפת אף היא בפסטיבל, בכנסיית דורמיציון ובכנסיית הגואל בירושלים, או במנזר "האחיות מבית לחם" שבבית ג'ימאל.
ממנזר לבנק
ואיך מתפרנסים אם במנזר לא מעוניינים בבית הארחה והוא לא ממוקם באזור חקלאי או ביישוב אקזוטי כמו אבו גוש? יש עוד אפשרויות. "נזירים עובדים גם כמורים, כחוקרים או כמרצים באוניברסיטה אם צריך. נזירות משמשות גם כאחיות וכגננות, וכמובן שלעתים נמצאות דרכים יותר יצירתיות", אומרת הרני. "דוגמה מעניינת היא המנזר בכרמל הצרפתי. לא פשוט לתחזק 4,000 מ"ר בנויים, אז הנזירות העדיפו להשכיר אותם לבנק שחיפש מבנה באזור. סניף טשרניחובסקי של בנק לאומי ממוקם בשטח של המנזר. מבחינת האחיות, זה שימוש נכון שמאפשר הסתמכות עצמית. חלק מהנזירים אולי היו שמחים אם היו יכולים להסתמך על פטרונים כמו משפחות עשירות שמאמצות את המנזר המקומי, או מתרומות ספורדיות, וגם זה קורה לפעמים, אך זה לא העניין החשוב. נזיר צריך למצוא את הדרך לעבוד ולפרנס את עצמו. נקודה. אין כאן שאלה בכלל".
המושגים נזיר ואיש עסקים, נזורה וכסף, לא הולכים ביחד.
"זו תפישה רומנטית שמעולם לא היתה נכונה. חשוב לזכור שבניגוד לאנשי עסקים הפועלים כדי למקסם את הרווח, הנזירים נמצאים תמיד בשוליים הכלכליים של החברה, ועובדים לא למען הנהנתנות אלא כדי לספק לעצמם צרכים בסיסיים ביותר ולהיות מסוגלים להפעיל את המקום. נזירים ונזירות חיים תמיד תחת קו העוני, אין להם דבר משלהם והמושג רווח בכלל לא נמצא בלקסיקון שלהם, גם כשהם מוצאים דרכים להסתמכות עצמית. הם תמיד אנשים חרוצים שעובדים למחייתם, ולא יעלו בדעתם שאפשר לחיות אחרת".
ואם מצטבר רווח אחרי שצורכי הנזירים והמנזר מולאו?
"הוא יעבור למפעלים למיניהם. לדוגמה, הנזירות מהר הזיתים עובדות קשה בהכנת ריבות משמש וגלויות עם פרחים מיובשים, וברווחים מממנות בית ספר בעיר העתיקה, לנערות שלא יכולות לשלם עבור לימודיהן. המנזר בלטרון תרם את כל האדמות שעליהן הוקם היישוב נווה שלום. נזירים לא נהנים מהרווחים - הם מעבירים אותם הלאה".
האב, הבן וחשבון הבנק: היוזמות העסקיות של הנזירים
מאת טלי חרותי-סובר
25.2.2010 / 13:31