בהמתנה לגזר הדין

>> אני ובת זוגי עמדנו דוממים, מנסים לשמור על פני פוקר, בזמן שקצב הלב שלנו ממריא ל-500 פעימות בדקה. עומדים אשמים בזמן ששוטרי משטרת ההגירה האוסטרלים עסוקים בפשיטה שלהם על הקרוואן שלנו, מפשפשים בבגדים והופכים בין חפצינו.

המטרה: מציאת ראיות מרשיעות לכך שאנחנו עובדים על אדמת אוסטרליה באופן לא חוקי - על אף שאנו שוהים שם על ויזת תייר רגילה ללא אישור עבודה. גזר הדין שעמד באוויר ממתין לביצוע היה לא נעים. חותמת שחורה בדרכון, וצו גירוש - המורה לנו לצאת את גבולות אוסטרליה בתוך שבועיים.



"מה אתם עושים פה באזור הזה?", שאל השוטר. "מטיילים. היינו בפארק הלאומי פה, ראינו את המפל לא רחוק מפה", השבתי. "מה זה? למה הנעליים והבגדים שלכם מלאים בוץ?" הוא הקשה, מצביע על מגפי העבודה שלי וסוקר את בגדי העבודה שלבשתי - מוכתמים בכתמי קישואים מעבודת הבוקר בשדה שממנה חזרתי כרגע. "זה מהטרקים שעשינו. היה בוץ על השביל".



לא היה לנו סיכוי. השקר שלנו נראה עלוב אפילו לנו. מדובר היה בשיא עונת הקטיף, מחנה הקראוונים שבו שהינו נמצא בתוך עיירה של חוואים, והיה ידוע בתור כזה שמגיעים אליו כדי לעבוד בחקלאות באזור. עשרות השוהים בו עבדו בחקלאות. משכימים ב-4:00 לפנות בוקר, מתפזרים בין חוות האזור וחוזרים בערב. ברי המזל היו יוצאי חבר הלאומים הבריטי - אנגלים או קנדים - שנהנו מוויזת עבודה זמנית. אבל יוצאי חלקים פחות מפותחים של העולם: ישראלים, תורכים, הודים, איטלקים ושאר מדינות נחותות יותר - היו יעד מרכזי לגירוש.



בכל ערב היינו מתכנסים - התיירים השוהים במחנה - מסביב לצריף המרכזי. "ארבעה עובדים לקטיף תפוחים", קרא ג'ף סדרן העבודה של מחנה הקראוונים בקול מהדף שהחזיק בידו. "שלושה עובדים לברוקולי". אחרי כל הצעת עבודה הרים ראשו, הביט בעשרות התיירים שעמדו מולו, משתוקקים להיבחר לעבודה, והצביע. המעמד שבו אתה מנסה להזדקף, להיראות חסון וכשיר ולהיבחר, לא נעים - בעיקר לא עם מטען אסוציאטיבי יהודי.



אלה שנבחרו חזרו לקרוואן שמחים וצפויים להשכים ב-4:00 בבוקר. אלה שלא - חוזרים מאוכזבים ותוהים איך יעבירו את יום המחר בשיעמום גדול בעיירה השכוחה שבה הם נמצאים.



לא רק בעיני משטרת ההגירה נחשבנו נחותים. השילוב של מוצא יהודי, מזרח-תיכוני, ללא רישיון עבודה, הוא גם לא שילוב מנצח בעיני המעסיקים. עבודה חקלאית בחוות באוסטרליה, תוך הסתובבות במכונית פורד פלקון ישנה וחבוטה, נראית אולי כחוויה רומנטית. אבל הרומנטיקה נעלמת כשבעל החווה המקומי מתייחס אליך כאל אדם סוג ב', פרימיטיבי שלא מבין בדיוק מה אומרים לו. ניתן לתבל את האפקט בתחושת רדיפה קלה כשהבן הצעיר של בעל החווה שואל אם מקום מוצאך הוא זה שבו רצחו את ישו.



די בכמה שבועות של עבודה כזו כדי להבין מה באמת מרגיש עובד זר ונרדף בתחנה המרכזית בתל אביב. התגמול - 10 דולרים אוסטרליים לשעה בממוצע - לא יביא אתכם להתעשרות. בקיזוז הוצאות המחייה הוא מספיק בממוצע למשוואה, לפיה חודש עבודה שווה לחודש של טיול.



ואם לחזור לנקודת ההתחלה - אם לא תחזיק אף מסמך מרשיע שמעיד כי עבדת במדינה, לא תגורש. שוטרי ההגירה הסתובבו בסופו של דבר ועזבו את הקרוואן - והשאירו אותנו לטייל ביבשת חצי שנה נוספת.