פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנת 2010: שנת התחייה של ארגוני העובדים

      נאבקים על כל עובד: בשנת 2010 החזית החמה ביותר בתחום יחסי העבודה תהיה בין ההסתדרות הענקית לבין הרך הנולד שכבר מנסה לבעוט - ארגון כוח לעובדים

      גם לאחר חמישה חודשים, ד"ר יוסף תומר, נטורופת מחולון, מתקשה להירגע מהתקרית שבה היה מעורב. הוא עמד להעניק טיפול ללקוחה, אך לפתע פרץ לקליניקה שלו אדם ודרש ממנו לצאת מהחדר ולהסתלק מהמקום. "הרגשתי חוסר אונים, סוג של השפלה", הוא משחזר.

      האדם שפרץ לחדרו ומנע ממנו לטפל בלקוחה לא היה לבד. "הוא היה חלק מקבוצת אנשים שבאו למקום והכריזו: 'באנו לדאוג שלא תעבדו היום'. לא הרגשתי מאוים פיסית, אבל בכל זאת פחדתי", מספר תומר. קבוצת האנשים הזו הציגה את עצמה כנציגי ארגון כוח לעובדים - ארגון חדש שנוסד לפני שנתיים וחצי ומתחרה בהסתדרות העובדים הוותיקה. כוח לעובדים ייצגו באותה עת את המטפלים האלטרנטיביים של ש.ל.ה (חברה בת של שירותי בריאות כללית) במאבק לשיפור תנאיהם.

      אבל תומר התעקש להמשיך לעבוד: "החלטתי לחזור לחדר הטיפולים, אבל הם חסמו את דרכי. בימים שלאחר מכן ראיתי שלקוחות אינם מגיעים אלי. מתברר שמישהו לקח את רשימות המטופלים שלי והתקשר לכל אחד מהם כדי להודיע לו שלא לבוא למרפאה. זה נשמע הזוי שכך פתאום מישהו מחליט למנוע ממך לקבל מטופלים ופוגע בפרנסה שלך".

      המתח באוויר היה גבוה באותה תקופה. פעילי כוח לעובדים פעלו בשתי חזיתות: הם אמנם נאבקו לשפר את תנאיהם של עובדי הרפואה המשלימה כדי שיקבלו תנאים סוציאליים וששכרם לא ייקבע לפי מספר המטופלים המגיעים למרפאה (תשלום לפי תפוקה). כחלק ממאבק זה נערכו עיצומים של המטפלים למשך שבועות רבים, שלאחריהם החליטו הצדדים לשבת למשא ומתן שטרם הגיע לסיומו, והמטפלים חזרו לעבודתם. ואולם חזית נוספת של מאבקם היתה לצרף כמה שיותר מטפלים במרפאות ש.ל.ה לשורות הארגון, כחלק מהתחרות בינם לבין ההסתדרות - והחזית הזאת, כפי שעולה מסיפורו של תומר, היתה סוערת במיוחד.

      תומר טוען כי האווירה האלימה שסבבה את פעילות כוח לעובדים במרפאות ש.ל.ה. גרמה לו לפעול נגד הארגון. הוא החליט לעודד את הצטרפותם של עובדי המרפאות לההסתדרות, שבראשות עופר עיני.

      אנשי כוח לעובדים דוחים את תיאוריו של תומר על אודות אלימות שהופעלה מצד פעילי הארגון נגד עובדי ש.ל.ה. שסירבו לשבות. "אלימות? אנחנו הכי חנונים בעולם", טוען יניב קלנר, 35, מטפל בשיאצו ומראשי המאבק של המטפלים למען זכויותיהם. "לא היתה שום הרמת ידיים, ואפילו לא דחיפה. להיפך, מי שקיבל מכות אלה אנשינו - מידי המאבטחים ששכרה הנהלת ש.ל.ה". לדבריו, "כל מה שעשינו הוא לשבת במרפאות על הרצפה כשבידינו שלטים, כדי לעורר מודעות ציבורית לתנאים הנצלניים שבהם אנו מועסקים. לקראת המאבק אפילו נפגשנו עם מומחים למאבק לא אלים, בעלי קשר לבודהיזם, שיעצו לנו איך לפעול".

      שנה שקטה-סוערת

      על העובדות שמתארים שני הצדדים כנראה שאפשר להתווכח. אבל דבר אחד בטוח: המאבק בין שני ארגוני העובדים - ההסתדרות הוותיקה, הנשענת על מנגנון של כמעט 1,000 עובדים, וארגון כוח לעובדים, שכל פעיליו מתנדבים חדורי מוטיבציה, אך ברובם חסרי ניסיון - מתחמם והולך.

      2009 היתה אולי אחת השנים השקטות ביותר בישראל מבחינת מספר השביתות והעיצומים של עובדים. גם 2010 מסתמנת ככזו, חרף האווירה המתוחה בנמלים ובחברת החשמל. למרות זאת, חזית אחת בוערת בתחום יחסי העבודה - בין ההסתדרות הענקית לבין הרך הנולד שכבר מנסה לבעוט - ארגון כוח לעובדים. לעתים נדמה שמדובר במאבק מהעולם העסקי שבה ניטשת תחרות על כל לקוח, תוך הכפשות הדדית. השבוע היתה הסלמה במאבק בין שני הארגונים בשל הצלחת ההסתדרות לאגד לשורותיה את כל 3,000 עובדי ש.ל.ה, לאחר שארגון כוח לעובדים איגד בשנה שעברה חלק מעובדי החברה - את המטפלים ברפואה משלימה.

      זירת ש.ל.ה. היא רק אחת מתוך כמה זירות סוערות שבהן קיימת התגוששות בין שני ארגוני העובדים. דפוסי המאבק דומים מאוד בכל הזירות. לטענת ארגון כוח לעובדים, בכל מקום עבודה שאליו הם נכנסים, ההסתדרות דוהרת בעקבותיהם ומנסה לגייס את העובדים דווקא לשורותיה.

      "אני לא מבין את המלחמה שההסתדרות מנהלת נגדנו", אומר יניב בר-אילן, מרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה ומפעילי כוח לעובדים. "יש בישראל יותר מ-2 מיליון עובדים לא מאורגנים, רבים מהם בתנאים מחפירים. חסרות להסתדרות זירות כדי לפעול בהן? דווקא במקום שאנו נמצאים היא צריכה להיכנס? המצב הזה של מלחמה בין שני ארגונים באותם מקומות עבודה פועל לטובת ההנהלות".

      פעילים אחרים בכוח לעובדים בוררים את מלותיהם פחות בקפידה: "ההסתדרות פשוט באה וגונבת לנו עובדים, וההנהלות עוזרות לה בזה. הן משתמשות בהסתדרות כבובה על חוט".

      ההסתדרות מצדה לא טוענת דבר. היא מכחישה את הטענות על "גניבת עובדים", אך מסרבת להתייחס במישרין לארגון כוח לעובדים. אולי מחשש להעניק לו בכך לגיטימציה. "אנחנו באים להיכן שהעובדים קוראים לנו", הם אומרים.

      "באו אלינו עובדים מחברות שונות ואמרו שהם רוצים להתארגן אצלנו", אומר בכיר בהסתדרות. "לא מעניין אותנו אם ההנהלות תומכות בהצטרפות העובדים להסתדרות או לא. מה שחשוב הוא במה העובדים תומכים. לא פלשנו בכוח לשום מקום עבודה. כל מקום שבו העובדים רוצים להתארגן ולהקים ועד - מחובתנו להיענות להם. מה רוצים מאיתנו, שנגיד 'סליחה, ארגון עובדים אחר פועל כאן, אנא פנו אליהם?'".

      יושב ראש אחד המרחבים הגדולים של ההסתדרות בצפון, המעורב בצירוף עובדים להסתדרות, בוטה וישיר יותר: "אנשי כוח לעובדים מכריזים שהם אלטרנטיבה, אבל אלטרנטיבה לא יכולה להיות חד-סטרית, אלא דו-סטרית. כפי שהם מנסים להזדנב בנו, וזה בסדר, גם אנו נענים לקריאות של עובדים לצרפם אלינו, גם במקומות שאליהם הם נכנסים. הם בכיינים וקטנים שצועקים 'שתו לי', 'אכלו לי'. אלה ילדים שמשחקים במהפכות. זה טוב לעיתונים, אבל לא כשאתה מתעסק בגורל של עובדים".

      נפגשים בבית המשפט

      את הטענות ההדדיות בין הצדדים אפשר למצוא בזירת עימות פעילה נוספת - מפעל אקרשטיין תעשיות לייצור מרצפות בירוחם. "העובדים שם הועסקו מתוקף חוזה דרקוני שמנע מהם להתארגן ולהקים ועד", מספר בר-אילן. "כשהתגלו ליקויי בטיחות במפעל, קם ועד עובדים שניהל מאבק לשיפור התנאים. הוועד החליט להצטרף לארגון שלנו, אחרי שאסף חתימות של לפחות שליש מהעובדים - התנאי להכרה בהצטרפות לוועד יציג על-פי החוק. ההנהלה סירבה להכיר בהתארגנות הזו, בטענה שבקרב כלל עובדי אקרשטיין, עובדי המפעל בירוחם הם הרבה פחות משליש. ואולם בית הדין לעבודה פסק שיש לראות בהתארגנות בירוחם כיחידת מיקוח בפני עצמה ולכן אנו ארגון יציג במפעל".

      אלא שלדבריו, ההסתדרות לא ויתרה על העובדים: "מה עשתה ההסתדרות? היא שלחה את אנשיה למפעלים האחרים של אקרשטיין והם הצליחו לצרף את רוב עובדי המפעלים. אבל אנו ממשיכים לראות את עצמנו כארגון היציג של עובדי המפעל בירוחם".

      בתגובה מסרה הנהלת אקרשטיין תעשיות: "חוזה העבודה הנוכחי אינו מונע מהעובדים להתארגן. המפעל לא סבל משום ליקויי בטיחות חריגים. הטענות על החוזה וליקויי בטיחות כביכול נועדו לשמש תירוץ בידי אנשי כוח לעובדים לצרף אליהם עובדים, והם עשו זאת בדרכים אלימות".

      באוניברסיטה הפתוחה יש התגוששות דומה. המרצים באוניברסיטה הצטרפו לארגון כוח לעובדים ושבתו בשנה שעברה במשך שבועות רבים. כעבור כמה חודשים הצליחה ההסתדרות לצרף לשורותיה את הסגל המינהלי של המוסד. המלה האחרונה במאבק בין שני הארגונים על לבם של העובדים, עדיין לא נאמרה.

      עו"ד נחום פינברג, המייצג את המעסיקים הגדולים ביותר במשק, אומר כי "תופעת ההתארגנות והקמת ועדי עובדים היא חיובית ככל שמדובר בקבוצות עובדים חלשות, כגון מאבטחים, עובדי מסעדות ועובדים במפעלים קטנים. אבל בענף ההיי-טק, למשל, כל ניסיון להקים ועד או להנהיג הסכם קיבוצי, יהיה בגדר בלם לכושר התחרות של החברה וביכולתה לנהל את עצמה בהתאם לתנאי השוק המשתנים בקצב מסחרר".

      כבר לא מיליטנטיים

      העיתוי של המאבק בין ארגוני העובדים אינו מקרי. אמנם מאז קום המדינה התאגדו העובדים בארגונים - אם כאשר חרב הפיטורים הונפה על צווארם, או כדי להקדים תרופה למכה - אבל הסיבה העיקרית לאופנת ההתארגנות היא, ככל הנראה, המשבר הכלכלי שזרע אי ביטחון בקרב עובדים רבים.

      סיבה נוספת לתנופת ההתאגדות הנוכחית היא חבילת החקיקה שיזם עיני, בהסכמת ראש הממשלה בנימין נתניהו, אנשי האוצר והמעסיקים הפרטיים. חקיקה זו מקלה על התארגנות עובדים, מחייבת מעסיקים להיכנס למו"מ עם ועד חדש שקם במקום העבודה, ומטילה קנס של 50-200 אלף שקל על מעסיק שמונע מעובדיו להתארגן.

      אבל אולי התופעות בשטח של ההצטרפות לארגוני העובדים נטועות עמוק יותר בהלך הרוח הציבורי. במשך שנים רבות היתה הסתייגות ממושגים כמו "ועד", אך היא נחלשה. מדוע? כי אם פעם ההסתדרות נהגה במיליטנטיות, לא חשבה פעמיים לפני כל שביתה ועוררה סלידה בדעת הקהל, כיום מדובר בארגון שהעומד בראשו מצוי ביחסים הדוקים עם המעסיקים. העובדה שעיני הוא חביבם של התעשיינים ואפילו של פקידי האוצר, מסייעת להסתדרות ביצירת תדמית של ארגון שאינו מייצג חד צדדית את האינטרסים של העובדים, אלא גם מתחשב בשיקולי המעסיקים - ומכאן פתוחה הדרך להפחתת ההתנגדות של מעסיקים להקמת ועדים.

      עיני נותן נוק-אאוט

      במבחן התוצאה, ידה של ההסתדרות על העליונה, בינתיים. 20 קבוצות עובדים הצטרפו אליה, רובן בשנה האחרונה. הגדולות שבהן: עובדי ש.ל.ה רפואה משלימה, מפעל הטקסטיל תפרון, סונול, אקרשטיין תעשיות, חברת המתנ"סים וטכנאי yes. בכל המקומות הללו מנהלת כעת ההסתדרות משא ומתן לחתימה על הסכם שכר קיבוצי לעובדים, שאם לא יבטיח להם תוספת שכר משמעותית, לפחות יעניק לעובדים האלה רשת ביטחון כלשהי מפני פיטורים.

      ארגון כוח לעובדים חתם בשנה האחרונה על הסכם אחד - בסינמטק ירושלים - וגם הוא לא נחתם סופית. מספר חברי הארגון הוא 3,000 ואולי פחות, ואילו בהסתדרות חברים 650 אלף עובדים, כרבע עד חמישית מכלל העובדים בישראל.

      מעבר לשני הארגונים קיים גם ארגון הסתדרות העובדים הלאומית, שבה חברים 15-20 אלף עובדים. ארגון ותיק זה, נאבק בכתם התדמיתי שדבק בו בפרשת המעילה של אברהם הירשזון - פרשה שמרתיעה עובדים מלהצטרף אליו.

      ככל הידוע, קבוצת העובדים היחידה שמנסה כעת להצטרף ללאומית הם עובדי HOT. ועד הפעולה שהקימו העובדים אסף עד כה 1,000 חתימות של עובדים, מתוך יותר מ-6,000 עובדים המועסקים ב-HOT - כך שהדרך להשגת חתימותיהם של שליש מעובדי החברה, הדרושות כדי להפוך את ההתארגנות לחוקית, עדיין ארוכה.

      אבל לאור התעוררות של עובדים רבים וניסיונות ההתארגנות במגזרים חדשים, אפשר רק לצפות שהמאבקים בין ארגוני העובדים עוד לא אמרו את המילה האדומה האחרונה.