הליברליזם הנאור בקיבוץ גבעת חיים מאוחד: פנסיה מוגדלת, וילות מפנקות וכלי רכב פרטיים

חדר האוכל בגבעת חיים מאוחד הוא מבנה מרשים בן שתי קומות, מוקף צריחים משולשים כמיטב האדריכלות השיתופית, שנבנה ב-1984 בהשקעה של יותר מ-5 מיליון שקל כדי להאכיל יותר מ-1,000 איש. כיום הוא עומד ריק, פרט לחוג ריקודי עם שמתקיים בו פעמיים בשבוע. חדר האוכל אינו רק נדל"ן מבוזבז אלא גם סמל לדרך חיים שפסה מהעולם. בקיבוץ של היום מדברים על איכות חיים במקום על אידיאולוגיה, על ערבות הדדית במקום על שיתוף, ובכל פעם שמשעמם - מדברים על אחת הווילות החדשות שצצות כפטריות לאחר הגשם לצד הבתים הקיבוציים הצנועים.



בגבעת חיים מאוחד, ההפרטה או ה"התחדשות" כפי שהיא מכונה בז'רגון הקיבוצי, הביאה לסגירת חובות של 60 מיליון שקל לבנקים לפני שנתיים, להגדלת הפנסיה של חברים ותיקים - ובקרוב, בראשונה מאז פרוץ השינוי, גם לקבלה של חברים חדשים. חיי התרבות הקיבוציים המפורסמים אף הם מתחילים לחזור אט אט למסלולם. אבל רעידת האדמה של ההפרטה הפכה את גבעת החיים המתחדש ליציר כלאיים קפיטליסטי למחצה, שהדמיון בינו לבין הקיבוץ ההיסטורי ניכר בעיקר במדשאות המוריקות ובגן הילדים עם חצר הגרוטאות הקיבוצית הידועה.



הפער הכלכלי בין חברי הקיבוץ - שתמיד היה קיים במידה זו או אחרת, אבל הוכחש באופן רשמי - גדל לממדים עירוניים כמעט, וקיבל ביטוי ויזואלי בבתים החדשים ובמכוניות שממלאות את מגרשי החנייה. סוגיות של חלוקת רכוש נידונות בלהט בין החברים. ערבות הדדית עוד קיימת, אבל לכל חבר ברור שהדאגה לעתידו ולעתיד ילדיו מוטלת בעיקר עליו ועל משפחתו. גם לאחר אוברול כלכלי מקיף, עתידו של הקיבוץ אינו בטוח.



גבעת חיים מאוחד הוא אחד מ-188 קיבוצים שעברו בעשור האחרון למודל "הקיבוץ המתחדש" - 72% מכלל הקיבוצים, לפי נתוני התנועה הקיבוצית. כפי שהעלה מחקר של ד"ר גילה ארד מהמכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה, 69% מיושבי הראש במפעלים בקיבוצים כיום ו-59% מיושבי הראש בהנהלה הכלכלית אינם חברי קיבוץ. במקום מזכיר, מנוהל גבעת חיים מאוחד על ידי מנהל קהילתי שהוא בן הקיבוץ, ועל ידי מנהל כלכלי שמגיע מחוצה לו - מצב עניינים שהיה נחשב שערורייתי לפני 15 שנה.



את חובו הגדול סגר הקיבוץ בכמה אמצעים: סדרה של עסקות מכירה של החזקותיו במפעל גת לחברה המרכזית למשקאות קלים, רווחים מענפי הקיבוץ והתייעלות גדולה בהתנהלות הכספית של הקיבוץ. ב-2008 מכר הקיבוץ את החזקותיו בתנובה דרך תאגיד גרנות תמורת 8 מיליון שקל, ובאותה שנה מכר 9% מהחזקותיו בגת לחברה המרכזית תמורת 40 מיליון שקל - סכום שכ-14 מיליון ממנו חולקו לחברים, כמיליון שקל לתשתיות בקיבוץ והיתרה לפנסיה, אוויר חיוני לנשימה עבור הקיבוץ. המחזור הכספי של עסקי הקיבוץ ללא התאגידים שבהם הוא שותף מגיע לכ-40 מיליון שקל. יותר מ-70% מהרווח מהעסקים מועברים לקהילה, המשלמת פנסיה תקציבית לחבריה בגובה של כ-4 מיליון שקל.



הקיבוץ מתקיים כיום בעיקר מענפים חקלאיים כגון הרפת הפרטית הגדולה בישראל, עם 500 פרות ומכסת חלב של 5 מיליון ליטר לשנה, מחזור שנתי של 13 מיליון שקל ורווח של 3 מיליון שקל בשנה - הענף הרווחי ביותר של הקיבוץ; מגידול תרנגולי הודו, שאינו מגיע לרווחיות גבוהה; מגידולי שדה ומפרדסים, שמתנהלים כיום בשיתוף עם קיבוצים אחרים בסביבה; ממפעל קטן לליטוש מתכת בשם "לימת", שאינו רווחי במיוחד וממה שנשאר מההחזקות בגת. מלבד זאת, מרוויח הקיבוץ מהשכרת דירות לדיירים, מהשכרת גגות לאנטנות סלולריות ומהשכרת מבנים באזור התעשייה של הקיבוץ. הבריכה הקיבוצית המוקפת בדשא ירוק החלה לקבל מנויים חיצוניים מיישובי הסביבה. "אז עכשיו יוצא הסנוביזם הקיבוצי, והחברים לא רוצים ללכת", צוחקת אורנה חיים, מנהלת הרפת. "כי זה לא נעים, זה כבר לא שלנו, הבריכה נהפכה להמונית מדי".







כל חבר לעצמו



עיקר השינוי באורח החיים הקיבוצי בגבעת חיים מאוחד הוא ביטולו של המנגנון השיתופי היקר. הקיבוץ שילח את חבריו לעבוד בחוץ והסיר מעצמו אחריות למזונם, לכביסתם ולחינוך ילדיהם. שירותים כמו קניית המצרכים במרכולית והחינוך הקיבוצי עדיין מסובסדים במידה מסוימת, והקיבוץ מתחייב לדאוג לאוכלוסיות חלשות ולחברים הוותיקים - אך עיקר הנטל של כלכלתו נופל על החבר עצמו. עבור חלק מהחברים, מדובר היה בזעזוע לא קטן.



לאורנה חיים השינוי עשה רק טוב. חיים, שהגיעה מתל אביב ב-1981 בעקבות בעלה בן הקיבוץ, מונתה למנהלת הרפת כמה חודשים לפני שנערך השינוי. בעלה בדיוק התמנה למנהל המוסך המקומי, וכשחושב התמחור של המשרות בקיבוץ, שניהם יצאו מרוצים. "רוב המשכורות נקבעו על ידי השוק, ויש אנשים שזה לא מצא חן בעיניהם והם יצאו לעבודה בחוץ", מספרת חיים ממשרדה, האפוף בריח הייחודי של הרפת. כיום, כ-120 חברים מתוך כ-370 חברים עובדים מחוץ למשק.



"בשנה-שנתיים הראשונות היה קשה מאוד מבחינה חברתית. בדיוק התחלתי להיות מנהלת, אבל מה עם אלה שהיו מנהלים קודם, ובעת השינוי בדיוק עבדו בחדר האוכל? למה לי מגיעה משכורת יפה ולהם פחות? היו הרבה אנשים שעבדו כל חייהם בענף הכותנה וגילו פתאום שהם מרוויחים שכר מינימום וצריכים לפרנס עם זה משפחה". למרות הכל, היא עדיין מתגעגעת לאורח החיים השיתופי. "אהבתי מאוד את חדר האוכל, את הכביסה שלא צריך לכבס, את ערבי התרבות", היא נזכרת בערגה. "ואת העזרה ההדדית. לזה אני מוכנה לחזור".



גם נדב דרך זוכר את הימים ההם לטובה. דרך, חבר קיבוץ בן 69, לשעבר מנהל בפריגת וכיום יו"ר ועדת הביקורת של הקיבוץ, מקבל אותי בביתו הצנוע - סלון שעל קירותיו תלויות רפרודוקציות, מטבח קטן, בית קיבוצי קלאסי. על המדף, ליד החנוכייה, מונחת ברכת פרידה מהמפעל: "תודה לך על שנים של מסירות, שותפות ועשייה, ממשפחת פריגת". "אהבתי את הקיבוץ השיתופי", הוא מספר. "אבל התחזוקה שלו עולה המון, זה מנגנון גדול עם המון ועדות ועם החזקה של צי רכב גדול ויקר".



עד 2002, מספר דרך, עבר הקיבוץ שנים קשות ביותר. "כל הזמן היינו בגירעון, שילמנו מיליוני שקלים בכל שנה להחזר החוב ואי אפשר היה לפתח את הקיבוץ. השקענו כמיליון שקל בשנה בהכשרת בני המשק, וראינו שהם לא חוזרים לקיבוץ". בשנות ה-80 בוטלה הלינה המשותפת. "ההורים הצביעו ברגליים. אני הייתי שומר הלילה האחרון בבתי הילדים, וספרתי ארבעה ילדים בכל הגנים. לא היתה החלטה, העובדות בשטח כפו את זה".



המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית חייב את הגדלת הבתים: דרך מספר כי עד להגדלת הדירה, ישנו שניים מארבעת בניו במחסן ליד הבית, והנותרים פרשו לעצמם מזרון על השטיח בסלון. המשבר של שנות ה-80 וניהול כלכלי כושל חברו והכניסו את הקיבוץ עמוק עמוק לבוץ. "כשענני האבק של המשבר התפזרו התחלנו להסתכל שמאלה וימינה, ומצאנו את עצמנו בקטסטרופה כלכלית", אומר דרך. לקטסטרופה נוספו ביצועים לא מזהירים של מפעל גת, הידוע במותג פריגת - שהשתייך לגבעת חיים מאוחד ולאחיו שמעבר לכביש, גבעת חיים איחוד.



"אם מסתכלים על הקיבוץ כעל תאגיד, מה שמייחד אותו הוא שהבעלים הם גם העובדים", מסביר אלון שפיצר, מנהל העסקים והכספים של הקיבוץ. "את הקיבוצים ניהלו לפני השינוי בעיקר דרך הגדרת הוצאות הצריכה ללא הגדרה של מקורות. לא היה להן מימון, וכדי לממן אותן לקחו הלוואות. לא היתה היררכיה של מקבלי החלטות". ב-1984 בנו בקיבוץ את חדר האוכל המפואר. "מצד אחד הלכו ללינה משפחתית, ומצד שני בנו חדר אוכל שיתופי במיליוני דולרים", אומרת חיים. "זה היה מוזר".



הבנייה היתה נטל כבד על תקציב הקיבוץ המידלדל, ובסוף שנות ה-90 הגיע החוב לבנקים לבדם לעשרות מיליוני שקלים, אבל חיי היום-יום המשיכו להתנהל כרגיל בעוד החוב תופח והולך. גבעת חיים מאוחד נחשב בתנועה הקיבוצית לקיבוץ חזק, ולכן לא היה זכאי למחיקת חובות. כשהגיע אליו שפיצר היה לקיבוץ, בנוסף לחוב הגדול לבנקים, חוב גדול לספקים וגם לחברים. "הקיבוץ והעסקים שלו היו גוף אחד, וברגע שנוצרה בעיה - היא נכנסה לכל בית", מספר דרך. לכן, אחד הצעדים הראשונים בדרך להבראת הקיבוץ היה הפרדה בין עסקי הקיבוץ למשק שלו: ענפי הקיבוץ מנוהלים כיום כעסק כלכלי לכל דבר, וצריכים להחזיק את עצמם. החל ב-1 בספטמבר 2002 כל חבר אחראי לעצמו. "פתחו לחברים חשבון בנק, זה משהו שהם לא הכירו קודם. יש כאלה שעד היום לא יודעים למלא צ'ק", מספר דרך.



המעבר משוויון ללא משכורת לתלוש המשקף את ערך עבודתו של החבר התבצע בהדרגה. דוגמה מייצגת היא גרנות, תאגיד הקניות האזורי שמאחד כ-40 קיבוצים (ראו מסגרת). בתחילה, גם עובדי גרנות לא קיבלו משכורת אלא תקציב מהקיבוץ; ב-1997 החלו לקבל תלוש שכר, אבל כולם בקיבוץ קיבלו שכר שווה. רק שנתיים לאחר מכן התחיל השכר להיות דיפרנציאלי, וכיום הוא מתקרב לתנאי השוק - אם כי איציק באדר, מנכ"ל גרנות וחבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד, מציין כי שכר הבכירים נמוך יותר מאשר בארגונים דומים מחוץ לקיבוץ וכי המנהלים בקיבוץ לא מקבלים אופציות. באדר, שהשתכר בעבר את אותו הסכום שאותו השתכרה מזכירתו, מעריך כי המשכורת שלו גדולה כיום בערך פי חמישה מהמשכורת שלה.



איך התקבל השינוי?



"התקבל בסדר", עונה באדר בדיפלומטיות. "היה ברור שזה הכיוון ושזה מתאים. לא סביר שמנהל מפעל יקבל את אותה משכורת שמקבלת המזכירה, מה גם שמנהל המפעל כפוף לביקורת ציבורית, הוא בעל אחריות ציבורית ואישית וצריך להיבחר מחדש לתפקיד. גם כשעברנו לשכר דיפרנציאלי עשינו את זה באופן מתון - בעלי המשכורות הנמוכות קיבלו משכורות גבוהות מהמקובל".



בחוץ היית יכול אולי להרוויח יותר.



"אני מרוצה מרמת החיים האישית שלי, אבל הייתי רוצה לעזור יותר לילדיי. זו בעיה בקיבוץ, ואני מקווה שעם קליטת החברים, יתאפשר גם לילדים שלי לבנות את ביתם בקיבוץ. זה חשוב הרבה יותר מעוד אחוז במשכורת".



שאלת הילדים בני המשק היא אחד האתגרים הבאים בחייו של הקיבוץ - שכמו רבים ודומים לו, הצטמצם והזדקן בשנות השפל עד שהגיע מכ-1,000 חברים בשנות השיא לכ-300 חברים כיום. "לאט לאט התברר שאנחנו נהפכים למושב זקנים", מספר דרך. "היינו חייבים ליצור מצב שידרבן חברים צעירים לבוא לכאן. לכן הסרנו מגבלות. חוץ מהחובה להיות חבר קיבוץ, אתה חופשי לגמרי בכל השאר. לקיבוץ יש יתרונות רבים: סביבה כפרית, בתים על האדמה, ילדים מתרוצצים ללא פחד, חינוך מעולה".



השינוי אכן משך חלק גדול מבני המשק, שבשנות המשבר לא רצו לעבוד בקיבוץ רק כדי שמשכורתם תשלם את החוב הענק, וגרם להם לחזור לקיבוץ. אלא שקבלת החברים התעכבה עד שהשינוי יכה שורש, ובני המשק לשעבר שוכרים בו כיום בתים ומחכים להתנעה המחודשת של התהליך. גם עבור איכות החיים הקיבוצית המפורסמת צריך לשלם כעת: עבור קבלה לחברות, הליך שפעם היה אוטומטי בגיל 18 וכנהוג בקיבוצים אחרים, גם בגבעת חיים מאוחד יצטרכו החברים החדשים להעביר לקיבוץ סכום שבין 5,000 דולר ל-50 אלף דולר, בין השאר כדי לפצות על אובדן ההכנסות מהשכרת הבתים שבהם יגורו.







הקנאה מרימה את הראש



מבחינה חברתית הקיבוץ המתחדש הוא שילוב שבין ישן לחדש: מצד אחד, מותר לחבר לעשות מה שהוא רוצה - ומצד שני הוא יכול להיות בטוח שמישהו כבר ידבר על זה. חיים מציגה את מגדלי אקירוב של הקיבוץ - הווילה שמוציאה לכולם את העיניים. מדובר בבית דו-קומתי שלפניו חלקת דשא ירוק מוקף ברושים צעירים, צנוע במונחי הרצליה פיתוח אך הוליוודי במונחים קיבוציים. הווילה שייכת לחבר שעבד מחוץ למשק כל חייו. היא חוללה סערה זוטא בגבעת חיים מאוחד ואפילו כיכבה בעיתונות הקיבוצית. "זו דוגמה לאדם שהרוויח המון כסף ובנה, והשכנים שלו אהבו את זה מאוד", אומרת חיים באירוניה. "על הבית הזה היו המון שאילתות - מה פתאום הוא לוקח לעצמו שטח, מה פתאום הוא משתלט. אבל זה טבעי. מדובר באנשים שגדלו ביחד, ואיך זה שאתה תוכל לבנות ארמון ואני לא?"



בסיור בקיבוץ חיים מצביעה על השכונות בפאתי היישוב, ליד הפרדסים, שם הורסים צריפים ישנים ובונים במקומם בתים פרטיים נאי מידות. גם שכונת המבוגרים זרועה בתים חדשים יחסית, הנישאים למעלה. "זה שיפץ וגם זה", מראה חיים, "אני באמת לא יודעת מאיפה הכסף". הקנאה, היא מציינת, פוחתת והולכת ככל שהחברים מתרגלים למצב החדש, אבל עד לאדישות עירונית הדרך ארוכה. "קשה לעכל מצב שבו את והשכן שלך גדלתם באותה דרך, תרמת לא פחות ממנו, ובכל זאת, לו יש את זה ולך אין", אומר דרך.



אחד מהמשפצים הוא יניב בן צבי, 40, אב המשפחה האחרונה שהתקבלה לקיבוץ לפני שהוחלט על עצירת הקבלה לחברות. בן צבי בדיוק חזר עם רעייתו משליחות של התנועה הקיבוצית באוסטרליה. שנתיים לאחר השינוי, כשנולד בנו הבכור, הבין שבניגוד להוריו בזמנם, הוא לא יכול לצפות שמישהו יבנה לו חדר ילדים. "הבנו את מה שבעיר כולם יודעים - שכדי לבנות עוד חדר, צריך ללכת לבנק. אלא שקיבוצניקים לא יכולים לקחת משכנתא, אז לקחנו הלוואה. כמו זוגות רבים בישראל, שיעבדנו את חיינו לבנק".



לא כולם משפצים וקונים מכוניות. בערך מחצית מחברי הקיבוץ, מעריכה חיים, עדיין משתמשים בכלי הרכב הקיבוציים דרך סידור רכב - שכיום נערך על מסך מחשב המותקן על קירות אחד הבניינים. כשהחברים לא מרוצים הם עדיין מחפשים כתובת ציבורית להתלונן באוזניה: בימים אלה משמש בתפקיד הכותל מנהל הקהילה, אלדד מגל, שזה שנתיים מהווה תחליף למזכיר של פעם ואחראי לרווחת החברים.



"מה שהיו פעם סדרן העבודה, מרכז המשק ומזכיר הקיבוץ, נהפך למנהל משאבי אנוש, מנהל עסקי ומנהל קהילה", מסביר מגל, 38, דור שלישי בקיבוץ. "עבור חלק לא קטן מהחברים, אין הבדל. כשהם צריכים משהו הם עדיין יגיעו למנהל הקהילה, גם בשתיים בלילה, גם בשישי-שבת. אני מטפל בסכסוכים בין שכנים, לפעמים על 8 ס"מ של אדמה, עם טענות כמו ?לא פתחו את ההשקיה בזמן, משקים יותר מדי, השכן משתלט לי על השטח'. האמת - לא ידעתי למה אני נכנס".



"בחודשיים הראשונים הגיעו אלי כל החברים שבאו לקודמי והוא אמר להם לא", מוסיף מגל. "למשל פנייה מחברה שהתחתנה ב-2001, וקיבלה רק 7,000 שקל אף על פי שתקציב החתונות היה 8,500 שקל. אני מאמין שהיא תבוא גם למחליף שלי. לעמוד מול חבר שבקשתו נדחתה זה לא דבר נעים, בעיקר כשאני פוגש אותו פעמיים בשבוע בשבילים ובמרכול. יש שבילים שאני נמנע מהם מראש".



למרות מבוכתו של מגל, הקיבוץ המתחדש מתפקד טוב יותר מהקיבוץ השיתופי: עולו של החוב המשותף כבר אינו מעיק על החברים, והחופש החדש מתאים לרבים מהם. באדר נזכר בזרמים התת-קרקעיים שלפני ההתחדשות, ובמועקה שיצר לפעמים השיתוף הכפוי. בן צבי מצהיר כי "בסך הכל, מדובר בשינוי חיובי. ברור שלכל אחד יש את הבעיה הקטנה שלו - אחד רצה לקבל דירה מהקיבוץ, שני דואג לפנסיה, שלישי צריך לשלם קצת יותר על תרופות. אבל איכות החיים הקיבוצית עדיין גבוהה".



אך גם מודל הקיבוץ המתחדש אינו חף מבעיות. המשבר הכלכלי האחרון, שפגע קשות בתעשייה הקיבוצית שפניה ליצוא, הדגים זאת היטב. הירידה בהכנסות של מפעלים קיבוציים ופיטורי עובדים נרחבים גרמו לתק"ם להעריך שכ-40 קיבוצים ייכנסו שוב למצב של חדלות פירעון ב-2009, אך החזרה להיקפי פעילות בתעשייה ובייצור החקלאי שיפרה את המאזן לקראת סוף השנה, ובסופו של דבר נכנסו רק קיבוצים בודדים מחדש לקושי תזרימי ויזדקקו להסדר חובות נוסף.



דובר התנועה הקיבוצית, אביב לשם, נותן כדוגמה את קיבוץ עין השופט, בעל תעשייה המייצרת חלקי חילוף לתעשיית הרכב ובעיקר לג'נרל מוטורס האמריקאית, שנפגעה קשות מהמשבר; תקציבי הקהילה של הקיבוץ, מספר לשם, ירדו ב-4 מיליון שקל, שינוי שפירושו ירידה משמעותית ברמת החיים.



משמעותו של עיקרון הערבות ההדדית היא שחברים בעלי עבודה צריכים לתמוך באלה שפוטרו, לפחות בחצי השנה הראשונה לפיטוריהם. כל גידול במספר המובטלים מעמיס על התקציב הכללי. התק"ם ליווה את הקיבוצים וסייע להם לצאת מהמשבר. בחודשים האחרונים, לדברי לשם, חלה צמיחה מחודשת בתעשייה הקיבוצית עד ל-70%-80% מהיקפי הפעילות טרום המשבר. אבל יש בכך כדי ללמד עד כמה ההיבריד הקיבוצי יכול להכביד על חבריו באותה מידה שהוא מיטיב עמם.



הוותיקים חוששים לפנסיה



גם בגבעת חיים מאוחד לא בטוחים כמה זמן תימשך הרגיעה. יש הבדל בין היחלצות מבוץ החובות לבין בניית מבנה כלכלי שיבטיח שלא ייכנסו אליו שוב בעתיד. צבי אגמי, 72, לשעבר שחקן בקבוצת הכדורסל של הקיבוץ ועובד חרוץ בכותנה ובמפעל גת, עדיין מודאג בשל הפנסיה שלו. "חלק גדול מהשחקנים בקבוצה עבדו בכותנה", הוא מספר. "הייתי שחקן כדורסל בליגת העל וגם עבדתי בשדות 13 שעות ביום, לא כמו כיום". הוא ואשתו מקבלים כעת ביחד כ-11 אלף שקל בחודש מהקיבוץ, מה שמאפשר לו לחיות בכבוד ואפילו לחסוך קצת. אבל הפנסיה הזו לא מגיעה מקרן פנסיה אלא מרווחי הקיבוץ, ואגמי חושש שאלה לא יאפשרו להמשיך את הסידור הזה לאורך זמן.



"מחקלאות אי אפשר לחיות. אין ענפים חדשים, מכרנו נכסים, יש לנו פחות הכנסות ומדברים על כך שיהיו בעיות כספיות", אומר אגמי. "הענפים כרגע כמעט לא מכניסים. הרפת מרוויחה אבל הרבה כסף הולך לסידור שפכים לפי הדרישות של הירוקים, ההודו מכניס חצי שקל לק"ג. זאת הכנסה? מספיקה מחלה אחת וזה הולך. מפעל לימת כמעט לא מכניס, יש קצת פריגת אבל את רוב ההחזקות מכרנו. אני לא יודע מה יהיה לאורך השנים".



דווקא הוא, זקן המרואיינים, מתבטא נחרצות ברוח "עולם ישן עד היסוד נחריבה": "הייתי מעדיף שהיינו הולכים עם זה עד הסוף ונהפכים ליישוב קהילתי. עשו שינוי שבו החבר דואג לפרנסה שלו, אבל המוסדות מתנהלים כמעט כמו קודם. היה צריך לחלק נכסים ושכל אחד יהיה אחראי לעצמו. שהכל יהיה מופרט, גם הנכסים".



לא בכדי דואג אגמי. השינוי היטיב עם חברים צעירים בגיל העבודה או כאלה שאחזו בעת השינוי במשרות משתלמות והרוויחו בעקבות המעבר מתקציב למשכורת. אבל בגבעת חיים מאוחד, כמו בקיבוצים אחרים, חברים שהשינוי תפס אותם בדרך לפנסיה או בעיצומה עברו ממצב שבו הקיבוץ היה מחויב לכל צורכיהם למצב שבו הם תלויים בפנסיה שסכומה משתנה לפי יכולתו של הקיבוץ. בגבעת חיים מאוחד ובקיבוצים רבים אחרים, למעשה לא היתה מעולם קרן פנסיה מסודרת, והגירעון האקטוארי הוא אחד הגורמים המדאיגים ביותר במצבם של הקיבוצים.



בקיבוצים מסוימים, מגיעה הפנסיה לחבר לכ-2,000 שקל בחודש בלבד. עבור אגמי, גם קבלת החברים החדשים - אחד מסימני ההתאוששות של הקיבוץ, שרוב המרואיינים ציינו בשמחה ובתקווה - מהווה סיבה לדאגה. "עוד מעט יקבלו צעירים לחברות, ואם לא יחלקו לפני כן נכסים כפי שחברים בגילי דורשים, אני אקבל פחות, כי יהיו יותר שותפים. אלה בנים שלא השקיעו בקיבוץ שום דבר, ואני עובד כאן מאז שאני ילד. בגלל זה אני אומר שצריך לעשות הפרטה אמיתית".



אבל חלוקת הנדל"ן לחברי הקיבוץ - ההבטחה שביתו של כל חבר והשטח המקיף אותו יהיו שייכים לו ולא לקיבוץ - מתעכבת בשל חילוקי דעות עם מינהל מקרקעי ישראל, שדורש כי כל חבר קיבוץ שמעוניין בשטח שעליו בנוי ביתו ישלם 92% מערך הקרקע, סכומים של מאות אלפי שקלים שאין ביכולת החברים לשלם. כרגע עוקפים החברים את המגבלה, "מצפצפים על המינהל", במלותיו של באדר, ומכינים פרצלציה (חלוקת שטחים) פנימית. יש להניח שהמצב הזה יביא לבעיות בהמשך.



למרות הכל, נראה שמודל רשת הביטחון הוא עדיין האופציה הטובה ביותר העומדת בפני הקיבוץ המשתנה. בתנועה נותרו רק 65 קיבוצים שיתופיים, ורובם שייכים למה שדרך מכנה "מועדון המיליונרים": הקיבוצים העשירים ביותר - כגון משמר העמק, בארי וסאסא. חיי שוויון, מתברר, הם עסק יקר, בעיקר בשל עלויות האחזקה של המערכות המשותפות. עמרי כנען, ראש אגף מלווי קיבוצים בתנועה הקיבוצית וחבר קיבוץ גן שמואל, מסביר כי בקיבוץ שיתופי גדול יכולות הוצאות החינוך לבדן להגיע ל-3-4 מיליון שקל בשנה. לשם השוואה, בקיבוצים המתחדשים עלות המערכת הציבורית כולה מגיעה ל-1.5-2 מיליון שקל.



קיבוצים רבים מהססים עדיין לערוך את השינוי. כנען מספר על קיבוץ בעמק בית שאן, שהחליט סוף סוף על התחדשות לאחר 15 שנות דיונים. "הקיבוץ שילם מחיר יקר בכך שכמעט כל הבנים עזבו, וגם המשיך להוציא כספים שלא היו לו", אומר כנען. "יש את מה שאני קורא לו קיבוצי 50% - שבהם מחצית מהחברים רוצים בשינוי ומחציתם לא. לשינוי צריך רוב של 75% בשיעורי הצבעה של מעל 66%. קיבוצים רבים תקועים בתהליך דיונים מתמשך, מיעוטם בשל חילוקי דעות אידיאולוגיים, ורובם בשל חוסר הסכמה על התנאים הכלכליים של ההסדר, למשל על גובה רשת הביטחון".



כנען הוא חבר גן שמואל, אחד הקיבוצים השיתופיים האחרונים. הוא ואשתו עובדים מחוץ לקיבוץ, משכורותיהם נכנסות לחשבון הבנק של הקיבוץ והוא מפריש להם תקציב. "אני מתבייש להגיד כמה", מודה כנען. "אנחנו מקבלים כ-3,000 שקל בחודש, שמשמשים בעיקר למזון ולביגוד, וקצת להוצאות פרטיות".



זה לא נורא, בהתחשב בכך שאין לכם הוצאות מגורים, חינוך, רפואה ועוד.



"כן, אבל בתחום האוכל כבר עשינו את השינוי, ובחדר האוכל משלמים. לי יש שלושה ילדים, והחבר של בתי לא אוכל אצלנו? אוכל. קחי משפחה בת חמש נפשות במדינת ישראל ותבדקי כמה היא מוציאה על מזון. אם זה פחות מ-2,000 שקל, הם צנועים במיוחד".



קיבוצים שיתופיים כמו גן שמואל נהופכים במהירות לדינוזאורים, שרידים של שיטה שאיבדה את הרלוונטיות שלה לפני זמן רב. "מי שמתגעגעים לקיבוץ של פעם הם בעיקר הרומנטיקנים - אלה שהיו בנח"ל לפני 50 שנה, להם זה הספיק והם עזבו כי רצו להגשים את עצמם, אבל מאתנו הם דורשים שנישאר סוציאליסטים", אומר אביב לשם.



בגבעת חיים מאוחד מסיימים החברים ללקק את פצעי ההפרטה וחוזרים אט אט לדאוג גם לחיי תרבות: חיים מספרת בהתרגשות שבחג שבועות שעבר התבקשה לתרום טרקטור ופרה לחגיגות, ממש כמו פעם. באדר בטוח שהקיבוץ, בדרך זו או אחרת, ימשיך להתקיים, כל עוד חבריו ממשיכים לקיים מערכות כלכליות משותפות. ורק אגמי מביט לאחור ללא הרבה נוסטלגיה. "מי שחושב שהקיבוץ היה שוויוני לא יודע על מה הוא מדבר", הוא פוסק. "גם בן אהרון, הסוציאליסט הגדול, דאג שאת הפנסיה שלו תקבל אשתו השנייה ולא הקיבוץ".



הקיבוצים מתאגדים



עם השינוי בחייהם של חברי הקיבוץ, השתנתה גם החשיבה על המערכת הכלכלית התומכת בהם. ערבות הדדית בין קיבוצים תמיד היתה מעקרונות התנועה, וקיבוצים חזקים תמיד התבקשו לסייע לחלשים, לעתים בעזרה כספית וללא תמורה. למעשה, אחד הגורמים לגירעון הגדול של קיבוץ גבעת חיים מאוחד היה קו מים שבנה הקיבוץ, במימון עצמי, במטרה לחבר קיבוץ חלש יותר לתשתית המים. אבל בשלב כלשהו הבינו הקיבוצים שכוחם האמיתי הוא לא בפילנתרופיה הדדית אלא באיחוד כלכלי, והחלו ליצור תאגידים קיבוציים מסוגים שונים. פרט ל"ארגונים" - תאגידי הרכישה האזוריים שאוחזים כיום בהחזקות הקיבוצים בחברות כמו תנובה ודור אלון - החלו הקיבוצים לאגד פרדסים, מטעים ורפתות לארגונים משותפים.



"הבנו בהדרגה שאם בראשיתה של המדינה היתה זהות מוחלטת בינה לבין הקיבוצים, כיום צריכה המערכת הקיבוצית לבנות לעצמה בסיס כלכלי איתן שיכול לעמוד לרשותו של החבר גם בתקופות הקשות", אומר איציק באדר, מנכ"ל תאגיד הרכישות האזורי גרנות וחבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד. "אני רואה את המערכת הכלכלית של חבר הקיבוץ בכמה מעגלים. הראשון הוא זה של החבר עצמו, העובד במקום העבודה שלו ומרוויח את כספו, שמתוכו הוא מפריש לתנאים סוציאליים ולפנסיה.



"המעגל השני הוא נכסים משותפים בקיבוץ - הזכויות בקרקע ובמים, הענפים המשותפים וההחזקות המשותפות של הקיבוץ במפעל, ברפת ובלול. גם אם הנכסים האלה משותפים לכמה קיבוצים הם עדיין נכס של הקיבוץ, והרווחים מאפשרים לקיבוץ לנהל חיי קהילה, לתמוך בחינוך ובתרבות ולתת בסיס לעזרה הדדית. המעגל השלישי מורכב ממפעלים אזוריים כמו גרנות, שמעניקים עורף כלכלי. המעגל הרביעי הוא הפעילות הארצית, בין אם מדובר בהחזקות בקבוצת אלון או בתנובה. המעגל הזה נותן לקיבוצים עוצמה וכוח גדולים, גם כלכלית, וגם ביכולת לסייע לקיבוצים במצוקה".



גרנות מחזיקה ב-8.2% מקבוצת אלון חברת הדלק לישראל (33% עם שאר התאגידים האזוריים), ב-7% מהחזקות תנובה (23% עם שאר התאגידים האזוריים), ב-7% בחברת הזרע וכן מנהלת פעילות כלכלית בסך 2 מיליארד שקל במכון התערובות אמבר, לפי באדר. בזכות תפקידו בגרנות, באדר הוא אחד השחקנים המרכזיים בזירה הקיבוצית; הוא משמש כיו"ר מפעל גת (פריגת) והיה מאדריכלי המכירה של 18% מהחזקות הקיבוצים - 9% מהחזקות גבעת חיים מאוחד ו-9% מהחזקות גבעת חיים איחוד - תמורת 80 מיליון שקל. העסקה הקנתה לחברה המרכזית למשקאות (קוקה קולה) 51% ממניות המפעל, עם אפשרות להגיע לשליטה מלאה במפעל לפי שווי חברה של 350 מיליון שקל.



נציגי הקיבוצים יושבים בהנהלה הציבורית של גרנות ורכושה של הקבוצה הוא, למעשה, עדיין רכוש משותף, ומשמעות הדבר היא כמובן שלכולם יש דעה. חסרונות המצב הזה התגלו לפני שלוש שנים: לפי פרסומים ב"הארץ", קיבוצניקים בקיבוצי גרנות שהיו אז במצב כלכלי גרוע במיוחד, התרעמו על כך שגרנות מחזיקה במניות שלה בחברת דור אלון במקום לממש אותן ולחלק כסף לקיבוצים. "זה ויכוח שהתנהל בקיבוץ מיומו הראשון", עונה באדר. "תמיד כשקיבוץ היה במצוקה היה ויכוח אם למכור את הפרה ברפת ולקנות אוכל לחברים, או להצטמצם עוד יותר ולקנות אוכל לפרה, כי היא תמשיך לתת אוכל. לשמחתי, השכלנו לשמור על הפרות ברפת ואנחנו משכילים לשמור גם על הנכסים, כל עוד הם עומדים במבחן הכלכלי. אנחנו לא קרן השקעות שקונה, משביחה ומוכרת. אנחנו מייצרים פעילויות כלכליות במשך שנים, וכך הן צריכות להיבחן. מכירה היא פעילות חד פעמית, ולמען חוסנם של הקיבוצים, נכון להחזיק פורטפוליו כלכלי חזק".



על פניו זה נשמע מנוגד למכירה של ההחזקות בגת.



"זה לא מנוגד. אני הובלתי את המהלך הזה. בתפישת העולם של הקיבוץ ההיסטורי, כולם עובדים בקיבוץ - וכדי ליצור מקומות עבודה התפתחה בקיבוץ התעשייה. אבל בקיבוץ המתחדש, שבו רוב החברים ובוודאי הצעירים שבהם מוצאים פרנסה בחוץ, נוצר מצב שבגת עבדו פחות ופחות חברי קיבוץ, וכל תפקידי הניהול עברו למנהלים חיצוניים. אם קראתי טוב את המפה, לקיבוץ אין יכולת להחזיק ולפתח מערכת כלכלית כמו גת, שאם היא רוצה להמשיך להתפתח, עליה לגייס את מיטב הכוחות הניהוליים והמקצועיים. מצד שני, המימוש של חלקי ההחזקה שלו בגת איפשר להוציא את הקיבוץ מכל חובותיו, כך שהוא לא חייב שקל לאף אחד, ולהסדיר את זכויות הפנסיה של החברים המבוגרים בקיבוץ, וזו היתה מטרתה של המערכת העסקית".



נשמע כאילו פעמים רבות יש ניגוד אינטרסים בין החבר היחיד לתאגיד שמחזיק ברכוש שלו.



"בכל מערכת יש ניגודי אינטרסים, זה לא בהכרח דבר רע. אם היינו מוכרים במעגלים האזוריים והארציים ומחלקים ערך כלכלי לקיבוצים, זה היה טוב לשעה אבל מסוכן בטווח הרחוק. המחיר הוא שיכול להיות שביום מסוים יתאים יותר לחבר מסוים לממש נכס כזה או אחר, אבל הוא כפוף לפעילות המשותפת. אנחנו רואים שלפעמים קיבוץ בודד מקבל החלטות לא נכונות, ולכן חשוב שיהיו מעגלים נוספים: זה נותן כוח כלכלי וכוח פוליטי - וגם מנוף לביצוע פעילויות שקיבוץ בודד לא יכול לעשות".