>> כל מי שהתמודד פעם עם מבחן אמריקאי, שבו יש לסמן תשובה אחת מתוך כמה אפשרויות, נקלע לדילמה: מדי פעם, לאחר שמסמנים את התשובה הראשונה שנראית נכונה, מבצבץ ספק. אולי בכלל "כל התשובות לא נכונות"? אולי מנסים לבלבל אותנו עם תשובה שנראית לכאורה טריוויאלית, אבל יש כאן מלכוד? אז מה עושים? מחליפים תשובה או הולכים עם האינטואיציה הראשונית?
אז הנה התשובה המדעית: מחקרים שבוצעו מאז שנות ה-60 מוכיחים כי רוב האנשים ששינו את התשובות במבחנים אמריקאיים הרוויחו מכך. במלים אחרות, רוב השינויים שמבצעים הנבחנים מביאים לבחירה של התשובה הנכונה במקום השגויה, שסומנה קודם.
הפרופסור לשיווק ג'סטין קרוגר מאוניברסיטת אילינוי (כיום חבר הפקולטה באוניברסיטת ניו יורק) פירסם ב-2005 עם חוקרים נוספים מחקר שבו נבדקה התנהגותם של כ-1,600 סטודנטים שהשתתפו בבחינות סמסטר בקורס מבוא לפסיכולוגיה. המסקנה היתה כי בממוצע, הנבחנים ששינו את התשובות אכן שיפרו את ציוניהם. על כל שינוי מתשובה נכונה לשגויה היו שני שינויים מתשובה שגויה לנכונה. ובמספרים: מתוך 3,291 שינויי תשובה, 1690 (51%) היו מתשובה שגויה לנכונה ורק 828 תשובות (25%) היו מתשובה נכונה לשגויה. שאר השינויים (24%) היו מתשובה שגויה לשגויה.
ולמרות זאת, הדעה הרווחת בציבור הפוכה. רוב האנשים מאמינים שיש לדבוק בתשובה הראשונה והאינסטינקט הראשוני הוא המנצח. גם במחקר של קרוגר סברו 75% מהנבחנים כי עדיף לדבוק בתשובה הראשונה. מסקנה זהה התקבלה במחקרים קודמים שבוצעו באמצעות שאלונים שניתנו לתלמידי קולג' אמריקאים - בממוצע, שלושה מתוך ארבעה תלמידים סברו ששינוי תשובה יביא לציון נמוך יותר. זוהי גם האמונה הרווחת בקרב מרצים בפקולטות. בסקר שנערך ב-1984 בטקסס רוב המרצים (53%) סברו ששינוי תשובה יזיק לסטודנט, ורק 16% מהם אמרו כי הם מאמינים ששינוי תשובה ישפר את הציון של התלמיד.
לא מתרשמים מהסטטיסטיקה
תלמידים מעדיפים לדבוק בתשובה הראשונה שנתנו גם לאחר שהם יודעים כי הסטטיסטיקה נגדם. אפשר לפרש זאת בכך שאנשים לא אוהבים לשנות החלטות - מצב המכונה הטיית הסטטוס קוו. הטיה זו רלוונטית גם לתחומים אחרים בחיים. אנשים אינם ממהרים להחליף בנק או חברת תקשורת, גם אם הם יגלו שהם משלמים יותר ממה שהיו משלמים למתחרים. בעולם ההשקעות, לאנשים קשה להזיז כסף שכבר נמצא באפיק מסוים. עקב כך, כשישקלו לשנות את האפיק הם יקבלו החלטה שונה מזו שהיו מקבלים אם הכסף עדיין לא היה מושקע.
נראה כי נקיטת עמדה שכזו נובעת בחלקה גם מעצלות, אבל אפשר להסביר אותה גם בפחד בסיסי משינויים שעלולים לגרום לחרטה אם יתגלו כשגויים. אנשים מרגישים אחראים יותר כלפי פעולות אקטיביות שביצעו (למשל, שינוי תשובה מנכונה לשגויה או מכירה וקנייה של מניות) מאשר לגבי מקרים שבהם היו פסיביים (כלומר לא נקטו כל פעולה והשאירו את התשובה או את תיק ההשקעות ללא שינוי).
כשקרוגר בחן את עיקרון החרטה במקרים של התנהגות אקטיבית ופסיבית, הוא מצא כי התלמידים שבחרו תחילה תשובה נכונה ואז שינו אותה לשגויה היו יותר מלאי חרטה מאשר אלה שבחרו מלכתחילה תשובה שגויה ולא שינו אותה. אף שהתוצאה זהה - בשני המקרים התוצאה היא תשובה שגויה - רמת החרטה היתה נמוכה יותר בקרב אלה שהיו פסיביים.
מה שמעניין יותר הוא שגם לאחר שהבהירו לסטודנטים כי הסטטיסטיקה מראה שעדיף לשנות תשובה, הם המשיכו להאמין שלא כדאי לשנות את התשובות הראשונות שהם בחרו. את ההסבר לכך מצאו קרוגר ועמיתיו ב"הטיה של הזיכרון" שחווים התלמידים לאחר הבחינה, שנגרמת על ידי רמת החרטה שהרגישו.
נמנעים מחרטה
שינוי של תשובה נכונה לשגויה לווה בחרטה גדולה יותר, כך שמקרה זה נחרת בזיכרונם של הסטודנטים באופן עמוק יותר. עקב כך הם גם נטו להאמין שזוהי התוצאה השכיחה יותר וכי רוב האנשים שמחליפים תשובה מפסידים מכך - ולכן המשיכו לחשוב שעדיף לדבוק בבחירה הראשונה.
המחקר של קרוגר ועמיתיו יכול להסביר את הטיית הסטטוס קוו של משקיעים שמעדיפים לא לשנות מצבי השקעה. אם הם יהיו אלה שיבצעו שינוי שיביא להפסד, רמת החרטה שלהם תהיה גדולה יותר מאשר במקרה שבו יפסידו בלי ששינו את ההשקעה. הם גם מעדיפים להישאר פסיביים וגם משוכנעים שזוהי הדרך הנכונה - בדיוק כמו אותם סטודנטים שהיו משוכנעים כי עדיף לדבוק בתשובה הראשונה.
ואולם להטיה הזאת יש גם יתרון מסוים: שינוי תכוף של תיק ההשקעות כרוך בתשלום עמלות רבות, שיכולות לנגוס בחלק גדול מהתשואה. החוכמה היא ליצור איזון. לא צריך לבדוק כל יום מה עשה התיק ולחפש כל הזמן את ההשקעה הטובה ביותר, אבל אחת לכמה זמן חשוב לבחון את התיק ולאזן מחדש את הנכסים שבו לפי הצרכים ובהתאם למצב השוק.
כשמחזיקים במניות, חשוב לעקוב אחר חדשות שקשורות לחברה שבה משקיעים, ולבחון מחדש את ההשקעה אם מופיע משבר מהותי או אם ישנם סימנים שיכולים להעיד על בעיה אמיתית. לפעמים צריך להילחם בהטיית הסטטוס קוו, להודות בטעות ולעשות שינוי - גם אם בסופו של דבר אנו עלולים לרשום הפסד.
זה לא השוק, זה אני
אפרת נוימן
28.2.2010 / 7:04