Consumer Price Index

מדד המחירים לצרכן.

אינדיקטור כלכלי מרכזי, שמחושב על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל ועל ידי מוסדות דומים במדינות אחרות. המדד מבטא את קצב עליית המחירים במדינה (אינפלציה) או ירידתם (דפלציה).



אחת לתקופה מבצעת הלשכה סקר כדי לברר מהו סל הצריכה הממוצע של משק בית. כך היא מגלה כמה מוציאה משפחה ממוצעת על דיור, מזון, בריאות, חינוך, תקשורת, תחבורה וציוד לבית.



לאחר שנקבע סל הצריכה מחשבת הלשכה כמה עולה הסל, וכך נקבע מדד הבסיס התקופתי. מדד הבסיס מקבל בדרך כלל ערך של 100 נקודות. משנקבע הסל, כל שנותר הוא לבדוק מדי חודש בכמה השתנתה עלות הסל. אם עלות הסל גדלה בתוך חודש ב-1%, מדד המחירים לצרכן יהיה בגובה של 101 נקודות.



ב-2003 היה משקלו של הדיור בסל הצריכה המשפחתי הישראלי כ-23%, אך ב-2005 היה משקלו רק 21.6%. שינוי כזה יכול לנבוע מירידה במחירי הדיור או מעלייה בחשיבותם ומשקלם של רכיבי הוצאה אחרים. מול הירידה במשקלו של הדיור בסל בישראל עלה משקלם של סעיפים כמו תחבורה, תקשורת, בריאות ומזון.



למדד יש חשיבות בקבלת החלטות רבות, הן של קובעי מדיניות ממשלתית והן של משקיעים. בנק ישראל, למשל, משתמש במדד כדי לקבוע את הריבית קצרת הטווח במשק. מטרת הבנק היא לשמור על יציבות מחירים ולא לתת לאינפלציה לצאת משליטה.



משקיעים נעזרים במדד כדי להעריך את פעולותיו של בנק ישראל וכדי למדוד את הרווחים הריאליים שלהם. אם, למשל, האינפלציה היתה בשנה מסוימת 4%, ותיק ההשקעות של משקיע מסוים עלה רק ב-2%, נוצר לו הפסד ריאלי של כ-2%.



המשימה המרכזית של כל משקיע היא להשיג תשואה שתהיה לפחות שקולה לעליית מדד המחירים לצרכן, כדי לשמור על כוח הקנייה של כספו. אחת הדרכים לעשות זאת היא השקעה בנכסים שמספקים הצמדה למדד, כמו אג"ח צמודות - ממשלתיות או קונצרניות. ישנם גם לא מעט נכסים שערכם נוטה לעלות בתקופות של אינפלציה - כמו נדל"ן, סחורות וזהב.



בתקופות של אינפלציה נמוכה גם מניות מספקות הגנה מסוימת, משום שרווחי הפירמות נוטים לעלות לפחות בקצב עליית המחירים במשק. נכסים שאינם מספקים הצמדה, כמו אג"ח שקליות, חשופים לסיכון של אינפלציה. לכן נוהגים משקיעים לשקלל את הסיכון פנימה ולדרוש עבור נכסים כאלה תשואות גבוהות יותר.



ginzburg@themarker.com.ami