מנהלי חברה שפורקה הונו את הנושים - וחויבו לשלם לקופתה 5 מיליון שקל

>> נשיאת בית משפט המחוזי בחיפה, השופטת בלהה גילאור, חייבה בשבוע שעבר את מנהליה של חברה שהתפרקה בשל חדלות פירעון, לשלם באופן אישי לקופת הפירוק סכום של יותר מ-5 מיליון שקל, בשל הונאת נושי החברה והברחת נכסי החברה שבפירוק לחברה אחרת.

"מכל נושא משרה בכל חברה ובפרט מנושאי משרה מנוסים, המציגים עצמם כתמי לב וישרי דרך, מצופה לפעול על פי חובות אמונים והגינות בסיסיות. חובות אלו נרמסו על ידי המשיבים ברגל גסה", קבעה גילאור. "לא יעלה על הדעת שבעלי שליטה ומנהלי חברה יסברו כי אין זה 'משנה' עבור בנקים או גופים אחרים מי האישיות המשפטית המתנהלת מולם, או כי העלמת מידע מספקים בדבר העתקת פעילות החברה שעמה עבדו במשך שנים לחברה אחרת יהיה בה כדי לנסוך בהם 'ביטחון'.



"העלמת המידע המכוונת והמודעת מצד בעלי השליטה כלפי נושי החברה וגורמים אחרים מעידה על כך שהמשיבים ביקשו להעתיק את פעילות החברה לחברה אחרת, תוך הונאת נושי החברה ונטישתם", קבעה עוד.



רימר ובניו היא חברה משפחתית שעסקה בשיווק מזון ומשקאות. מנהליה ובעלי מניותיה היו האחים יוסף וירון רימר. במארס 2005 ניתן נגדה צו פירוק, וביולי 2005 מונה עו"ד מוטי בן ארצי כמפרקה. האחרון ביקש מבית המשפט לחייב את המנהלים באחריות אישית לחובות החברה. לטענתו, האחים ניהלו את החברה שבפירוק בדרכי מרמה, תוך ניצול מעמדם ותפקידם על מנת לקדם אינטרסים פרטיים.



כך למשל, טען בן ארצי, השניים הוציאו מקופת החברה כ-720 אלף שקל באמצעות המחאות שנותרו "פתוחות" או שנערכו לפקודת האח יוסף, לטובת השקעה במיזם באוקראינה מבלי שהדברים נרשמו בספרי החברה. בנוסף, טען, עם קריסת החברה הקימו האחים חברות נוספות, ועשו בהן שימוש להעברות כספים ולהברחת נכסי החברה שבפירוק מנושיה. האחים טענו מנגד כי הם לא התכוונו להונות נושים אלא טעו בניהול החברה בתום לב.



השופטת גילהור קבעה כי "ביצוע השקעות כלכליות במיזמים שונים ואפילו יהיו אלה מיזמים בעלי סיכון מסוים על ידי חברה בע"מ, כמו גם מתן הלוואות לבעליה, אינם מעשים של הפרת חובות אמונים או אף זהירות מצד נושאי משרה. ואולם, כאשר הפעולות מתבצעות בניגוד לכללי חשבונאות בסיסיים, מבלי שהן באות לידי ביטוי הולם בספרי החשבונות של החברה או בהחלטות דירקטוריון החברה - יש יסוד סביר להניח שהמניעים העומדים מאחוריהם הם טובתם האישית של הבעלים, ושלהם בלבד".



דוגמאות לפעולות אלה הן צ'קים בסך כולל של יותר מחצי מיליון שקל שנמשכו מבלי לציין את שם המוטב בהם, או צ'קים בסך 200 אלף שקל שנמשכו לפקודת נושא משרה תוך ביטול מגבלת סחירותם, והכול מבלי לייצר מנגנונים מינימליים להגנה על הכספים המושקעים".



השופטת ציינה עוד כי האחים ערכו הסכם פיקטיווי בין החברה שהתפרקה לבין חברת רימר ובניו יבוא ושיווק, לפיו התחייבה האחרונה לרכוש מהחברה שהתפרקה את רכושה ומלאי הסחורה שלה עבור סכום כולל של 4.3 מיליון שקל. "איזה שיקול כלכלי יכול היה להניע צד רציונלי להסכים שתמורה הנאמדת במיליונים תשולם מהכנסות עתידיות של חברה חדשה וזאת ללא כל בטוחות או ערבויות אחרות? גם הפיצוי המוסכ ם בסך 100 אלף שקל אינו עומד בשום יחס ישר לתמורה המוסכמת ונראה כי נעשה למראית עין בלבד. עסקה זו, במתכונתה, יכולה היתה להירקם רק כאשר אותו צד עומד משני עברי המתרס".



לנוכח קביעותיה חייבה השופטת לשלם לקופת הפירוק 5.2 מיליון שקל. כן חייבה אותם השופטת בהוצאות ושכר המפרק בסך 75 אלף שקל (פר"ק 04-766).