פמיניסטית? אני?

בשנים האחרונות אני נוהגת לבצע ניסוי קטן ומשעשע בכל ראיון עם אשה מצליחה. תגידי, אני משחילה בין השורות הנחה נונשלנטית, את פמיניסטית, הא? התשובה, כאילו לחצתי על כפתור נסתר, ותמיד אותה התשובה - לא! מזנקת מכיסאה המנכ"לית האינטליגנטית, וסימן הקריאה בוער לה בשתי עיניים, לא! עונה הקולגה שעשתה מהפך מגדרי בשוק העבודה. חס וחלילה! נבהלת הצעירה המבטיחה שפרצה זה מכבר את תקרת זכוכית. "פמיניסטית? אני?" נזעקה באחרונה המנהלת ר' שלא מוכנה, פשוט לא מוכנה, שמישהו יעלה בדעתו שהיא "לסבית בוצ'ית, שונאת גברים, שורפת חזיות ועצבנית במיוחד". ר', בואו לא נתבלבל, היא אשה יפה ועצמאית שמרוויחה לא פחות מבן זוגה, שבחרה בניגוד לדעת רבים וטובים (נגיד ההורים שלה) את מסלול הקריירה שבו רצתה, שמקדמת נשים ("כי גברים לא יעשו את זה בשבילנו") וכועסת כשנשים אחרות לא עושות את אותו הדבר, אבל פמיניסטית היא לא. טפו, אלוהים ישמור, ו"מי צריך את ההגדרות האלה בכלל?"

זה שנים שבארצנו הקטנטונת (בחו"ל זה הרבה פחות דרמטי) נהפך המושג פמיניזם למלת גנאי קשה במיוחד. אף ששריפת חזיות מעולם לא היתה התחביב המועדף על המשוחררת הישראלית (יקר, לא חבל?), אף שניסיון חוזר ונשנה להיזכר בלסבית מקומית שונאת גברים שהובילה כל סוג של מהפכה נשית לא מעלה אף שם מקומי - על אף כל אלה, סובל המושג החשוב, המורכב והמהפכני הזה מיחסי ציבור גרועים במיוחד.



זה מתחיל, כנראה, מהזיכרון האנושי הקצר: אף אחד לא זוכר שהפמיניזם (מהמלה הלטינית פמינה, אשה), ביקש בתחילת דרכו בקושי זכות הצבעה. האם ר', או כל לא-פמיניסטית אחרת, יכולה להעלות בדעתה חיים שלמים ללא זכות הצבעה? כנראה שלא, וגם לא כאלה שאינם כוללים את הזכות להתקבל לכל עבודה, להרוויח בדיוק כמו הקולגה הגבר, או לעלות בשמחה בסולם הדרגות. פמיניזם פירושו פשוט אי-אפליה, ולמה, תסבירו לי, למה זה נורא כל כך?



אולי כי אצלנו זוכרים בעיקר את הפמיניזם הרדיקלי (כמו בכל מהפכה היה גם זרם קטן וקיצוני כזה) שחרת על דגלו "כל מה שאתה יכול - אני יכולה יותר טוב, חתיכת אפס דוחה", במקום את המיינסטרים הליברלי, שקובע בפשטות: "כל מה שאתה מנסה לעשות, גם אני יכולה לנסות - לפעמים אצליח יותר, לפעמים פחות, אבל לנסות גם לי מותר".



לזיכרון הבעייתי נוספים קווי אופי לאומי. מאז ומעולם התבטא הפמיניזם הישראלי בעשייה ולא בדיבור. מגולדה מאיר ועד שלי יחימוביץ', מאליס מילר ועד ברכה זיסר; מגליה מאור, סמדר ברבר-צדיק ועפרה שטראוס, ועד דורית ביניש, רבקה כרמי, ציפי לבני ועדה יונת - כולן נשים מצוינות שמעולם לא הניפו שלטי מגדר מיליטנטיים, אלא קידמו את התחום מעצם היותן.



זה טוב? זה לא טוב? כך חונכנו: עשייה במקום דברת, פעולה במקום תואר. כך נהפכת ר' הביצועיסטית לאשה ולאם, וגם לסמנכ"לית שיווק או תוכן משובחת. אבל פמיניסטית היא לא. די להתכחשות. תדע כל אשה שלוקחת את חייה בידיה ובוחרת בעצמה את כיוונם, כי היא-היא פמיניסטית, וכל גבר שמתייחס לאשה כאל אדם שלם - פמיניסט גם הוא; וככל שירבה הפמיניזם ויפרוץ, כך יתרכך הייאוש הכללי, ועולמנו המורכב והמסובך גם ככה, יהיה מעט, רק מעט, יותר נוח.