לפני עשר שנים בדיוק, בטקס החגיגי ההוא בחוות רונית, בין ההכרזה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" לבין ההכנות הנפשיות לקראת ניפוץ הכוס, הייתי משוכנע שאני מתחתן עם גברת. נשבע. היא הרי חטובה, יפת מראה, ונושאת ברחמה עובר בן שלושה חודשים, כך שבאמת לא היה מקום לחשוד בכשרים. גם קוראים לה עינת ובסעיף המין בתעודת הזהות כתוב מפורשות "אשה". אז ריבונו של עולם, מדוע הספק מקנן בי?
אם להיות מעט יותר ספציפי, אזי באחרונה גבר בי החשש שלמרות כל העדויות הברורות לזהות הרעיה, למעשה התחתנתי עם ינשוף. אין לי דרך אחרת להסביר את הריטואל שמתרחש בחדר השינה שלנו מדי בוקר. הרבה לפני שעינת מאחלת לי בוקר טוב, הרבה לפני שאנחנו מגניבים איזה חיבוק מחזק לקראת היום החדש, אשתי האהובה מכריזה דרך קבע "הלילה לא עצמתי עין. בקושי ישנתי שעה". אתה יכול לחלוק עמה שני ילדים, לקנות עבורה בשמים, שמלות ותכשירי איפור, ועדיין יתברר לך שזוגתך האהובה היא ינשוף. האמת, זה גם מתחבר לי לא רע עם כל הפרסומות בטלוויזיה שמפצירות בהן לרכוש כנפיים יעילות.
נשים, על פי סקר שערכתי לפני כתיבת הדברים, אינן ישנות. לפחות על פי עדותן האישית. פניתי לעשרה חברים טובים, ואצל כולם הסיפור זהה. תכתוב על זה, התחננו, תפוצץ את הבלון הזה. כבר שבועיים הרעיון יושב אצלי בראש, אבל התעקשתי לעשות עבודה עיתונאית אמיתית ולעמוד בשלושה קריטריונים מתבקשים: אמת דיברתי, תום לב ועניין ציבורי. העדויות שהצטברו על שולחני אינן מותירות מקום לספק. הונאת "לא ישנתי דקה הלילה" היא אמת צרופה, אני מגיע לעניין בידיים נקיות ואם הסיפור הזה אינו נחלתי הבלעדית אזי מדובר בעניין ציבורי ממדרגה הראשונה.
ייתכן שבזמן איסוף הנתונים, דלפה כוונתי לפרסם טור בעניין למדור גלריה של עיתון "הארץ" והעובדות שם הקפידו להקדים תרופה למכה. קשה לי להאמין שוויתרו על שנת לילה טובה לצורך הזובור לשלומי ברזל, אבל נסו אתם לשפוט את מהלך העניינים. עורך הספורט, כותב שורות אלה, מתחיל לפטפט יותר מדי ואוסף בקולניות מידע על גברים נוספים שמתפלצים למשמע המשפט "לא עצמתי עין כל הלילה". השמועה עושה דרכה לחברות היקרות במדור גלריה, ואלה מחליטות לנוכח האיום המתרגש עליהן לשלוף את נשק יום הדין.
צפי סער, קולגה יקרה, פירסמה בבוקר ה-17 בפברואר כתבה עמוסה במחקרים מדעיים שעוסקת, תחזיקו חזק, באיום הגדול ביותר של המאה ה-21 - חסך בשינה של נשים. לך תעצום עין כאשר מול עיניך נרקמת קונספירציה כזאת. הן אולי קיוו שהדבר ידיר שינה מעיני וכך יטורפד המאמר הנוכחי שמאיים לחשוף את התרמית הגדולה שלהן, אבל עיתונאי ללא חת כמוני אינו נרתע מדבר. גם אם זה אומר לישון פחות.
אני אוסף עדויות כבר עשור ולא מוצא תימוכין לקובלנה שאשתי מטיחה בפניי מדי בוקר. עינת, אני נשבע בחיי, מתעוררת לא פעם ב-7:30 ושומעת ממני כי בזמן שישנה הבית שלנו שקק חיים. עלמה חלמה שנחשים תוקפים אותה ב-2:30, אז ניגשתי לערוך בפניה סריקת דמה. היא ביקשה שאלטף אותה, ולא סירבתי. חצי שעה אחר כך, עלמה נזכרה שלא הכנתי לה שוקו. נפרדתי משמיכת הפוך, ירדתי למטבח, הרתחתי חלב והגשתי לקטנה את המשקה האהוב עליה.
חלפו 50 דקות ועמרי הודיע שהוא צמא. על הפרק: כוס מים קרים. אבא תלש עצמו מהמיטה, ירד שוב למטבח, שטף כוס שתייה והביא לבן המשותף, נראה לי שחשוב לציין זאת, כוס מים. עד 6:30, שעת ההשכמה הקבועה בטלפון הנייד שלי, הספיקו החתולות לריב, השליח של העיתונים הטיח אותם בדלת הבית וב-6:00 חימם השכן האכזרי את מנוע רכבו עתיר הסמ"ק כאילו הוא משתתף בראלי דקאר. ב-6:28 מיהרתי לבטל את ההשכמה. למה? כדי שעינת לא תתעורר.
אם אתם ממש מאוהבים בפרטים הקטנים, אז זה המקום לציין שאני עולה על יצועי דרך קבע שעה וחצי אחרי שהכרכרה של סינדרלה נהפכת לדלעת. מכאן יוצא שממוצע שעות השינה שלי בלילה הוא ארבע וחצי. לא הלנתי על כך, לא ניסיתי לשנות סדרי עולם, אני בסך הכל מבקש מהצד השני - זאת, שאגב, שולחת לי באותן שעות קודש בעיטות ואגרופים מתוך שינה (או לא) - להפסיק עם הסיפור הקבוע שלה, "לא עצמתי עין כל הלילה". ברור, עצמת שתיים. ועוד החל מ-22:00. הרי אין דרך אחרת להסביר את השאלות המפלילות שהגברת מרססת בהמשך היום: תגיד, איך היה "ארץ נהדרת?", מה היה הסוף של הסרט? מתי חזרת? למה יש שלולית של שוקו על רצפת החדר של עלמה?
אלה אינן שאלות של אהובה שסובלת ממחסור בשעות שינה, אלא של מי שגם במהלך היום נותרה מעורפלת בשל שנת יתר. עינת שלי אינה מוטרדת מעניינים שעלולים לפגוע בכמות שעות השינה שלה ובאיכותן. את הטיפול בגנבים הפקידה בידיי המסוקסות, את בעיות הפרנסה השאירה לי ולטענתה אני גם מצטיין בהרגעת הילדים למשמע רעמים חזקים במיוחד, כך שבאמת אין צורך שתתערב. אני לא רוצה להישמע מזלזל, אבל בואו נאמר שההגעה לישראל של רשתות אופנה כמו גאפ ואחרות היא משהו שאפשר לקחת אתך למיטה ועדיין לעצום עין פה ושם. אני הרי מעולם לא אמרתי לה בבוקר שלא ישנתי כל הלילה כי הערב ייערך גמר גביע המדינה בכדורגל. לא שאני משווה, חלילה.
מדי פעם, כשהנסיבות איפשרו זאת, הייתי קופץ בצהריים הביתה וגונב לי חצי שעת שינה. זאת היתה טעות קטלנית. עינת עטה על העניין כמוצאת שלל רב והחלה לטנף אותי בסביבה הקרובה. כל אימת שאחת מחברותיה הדמוניות היתה פוגשת אותי, הן טרחו לזרוק לעברי הערות עוקצניות. במקרה אחד הן אמרו לי בוקר טוב ב-16:00, בסיטואציה אחרת התנצלו במקרה שילדיהן, ברחובות הסמוכים, הרעישו בשעת צהריים, "כשהמלך ישן את שנת היופי שלו". הבנתי את הרמז. אבל הן לא הסתפקו בכך, ולהערכתי פנו למכשפים שונים שהטילו קללה על שנת הצהריים שלי. עובדה, כבר חודשיים איני מצליח לעצום עין בין 14:50 ל-15:40 - השעה שבה אני אמור לצאת ולאסוף את עלמה מהצהרון.
עינת, כך אני מעריך, גם עומדת מאחורי המזימה שהביאה את גיסי שחר לוותר על דירתו הסמוכה לבניין עיתון "הארץ" ולעבור לגור עם חברתו בלב תל אביב. עיר המקלט שסיפק לי שחר איננה עוד. יום העבודה שלי נהפך באופן רשמי למשהו שכולל 19 שעות, ועדיין איני מלין על מחסור בשעות שינה. אני אמנם כהה עור, אבל השחור מתחת לעיניים לא תמיד היה שם. שוין. כמו שאומרת הפולנייה שלי, אני כבר אנוח בקבר. היא מצדה תעשה הכל כדי שזה יקרה כמה שיותר מהר. מחמם את הלב. ומדיר שינה.
בכתבה המרתקת של צפי סער מוזכר ציטוט פמיניסטי שאיני מצליח לשכוח. "דווקא אם נישן כמו שצריך נהיה חזקות יותר. אחרי ככלות הכל, כבר שברנו את תקרת הזכוכית - בקונגרס, בטיסה לחלל, בספורט, בעסקים ובמדיה. רק תארו לעצמכן מה היינו יכולות לעשות אילו היינו ערות לגמרי. ליידיס, הבחירה היא שלנו. האם אנחנו רוצות להיות נשים חזקות שלוקחות פיקוד על חיינו, או להיגרר כמו זומביות אחרי כל רעיון מזופת של מישהו אחר?"
אם יש גבר אחד בעולם שמצליח להירדם אחרי הנבואה המאיימת הזאת, הוא חייב להיות אשה.
זו לא אשה, זה ינשוף
שלומי ברזל
4.3.2010 / 9:21