מאביב גפן ועד אסתי גינזבורג: הידוענים "פולשים" לשכונת היוקרה בצהלה

די יום, לפעמים אפילו פעמיים ביום, פוקד אביב גפן את קפה אוקה במרכז המסחרי של שכונת צהלה. מספרים שם שגפן, למרות שעבר כעשור מאז נחשב כוכב בועט, מחזיק עדיין במניירות של רוק סטאר. הוא לא תמיד משלם, ואחת לכמה חודשים מתעדכן בגובה החוב ומגיש לבעלים צ'ק פתוח. בנוסף, הוא נוהג להופיע לפעמים באוקה בלבוש שמזכיר את הופעותיו הפומפוזיות מהניינטיז. "היו כמה פעמים שאביב הגיע לפה בלי חולצה על קורקינט, וזה כי הוא מרגיש פה הכי בבית", אומר אריק קדוש (35), הבעלים של האוקה.



למרות הפמיליאריות שגפן מרשה לעצמו בסביבתו היומיומית, לעתים עד כדי טופלס, צלמי הפפראצי לא עטים עליו שם. "לפעמים הם באים קצת בשישי בצהריים אבל בקטנה", מספר קדוש, "כמה פעמים כבר פנו אלי צלמים והציעו שיכתבו את שם הקפה ויעשו לי פרסומת אם אתקשר אליהם כשיושבים אצלי מפורסמים. אבל עשיתי את החישוב שלי והגעתי למסקנה שלא שווה לי לפגוע בלקוחות שלי בשביל פרסום כזה, העדפתי לשמור על הפרטיות שלהם. אני לא רוצה להרוס לאביב, למשל, את התחושה הביתית של לשתות אצלי קפה של בוקר. יצא לי פעם לראות איך הוא מתכווץ בכיסא ומסתיר את הילד ברגע שהם מגיעים".



קדוש מספר שגם אסתי גינזבורג, שגרה בבית הוריה בצהלה עד ממש לאחרונה, נוהגת לפקוד את הקפה, "לרוב עם חברות מהשכונה". שירה מרגלית, סמנכ"לית תוכן ברשת ובתו של דן מרגלית, תושב השכונה אף הוא, מגיעה כמעט אחת ליום, יעל פוליאקוב התחילה להגיע לאחרונה וגם גדי סוקניק, ציון ברוך ודנה פרידר הם קבועים בדרגות משתנות. מטריית האנונימיות שמספק להם הבעלים קדוש היא אחד המאפיינים המרכזיים של צהלה. זה חלק מהקוד הפנימי של השכונה, שמקדשת פרופיל נמוך ואי עשיית עניין. קוד שמשתלב היטב עם רצון הסלבריטאים שפלשו אליה.







ככלל, יותר ויותר מהם עוברים לאחרונה לשכונות עבר הירקון, ובראש הרשימה - מעל רמת אביב ג', אפקה, רמת החי"ל, כוכב הצפון ושיכון דן - ניצבת צהלה. הלוקיישן של העשירים והמצליחנים, היפים והאמיצים. הם עוברים בהדרגה לווילות המרווחות ב"אווירה הכפרית" שמציעה השכונה. "אווירה כפרית" בשפתם משמעה - הרחק מהרחוב ההומה, מהאנשים, מהבקשות לחתימות ומהפפראצים. מהמון האדם הזה. צהלה משתלבת היטב גם עם המגמה השנייה שניכרת באחרונה בדפוסיהם: בניגוד ללפני כמה שנים, אז מגניבולת תל אביבית של סלבריטאי מקומי התבטאה נדל"נית בלופט במרכז העיר או בדירה משופצת בנוה צדק, כיום צורת המגורים הנחשקת ביותר על ידי אותו הטייפמקאסט היא "הווילה".



ניתן לראות ביטוי למגמה הזו גם בתכנים הטלוויזיוניים עצמם: כך למשל ב"מסודרים" וב"הכל דבש" - שתיים מהסדרות היותר מוצלחות שנראו כאן - הוצגו חיי נהנתנות של צעירים בדרגות עושר שונות כשבמרכזם וילה גדולה ורבת אטרקציות בשכונה פרברית. במקרה של "הכל דבש" האוטוביוגרפית הרי ברור שהשכונה היא צהלה והבית הוא בית משפחת פוליאקוב. במקרה של "מסודרים", אפשר רק לנחש.



כך או כך, מה גורם לאנשים צעירים ברוחם ובגילם כמו פוליאקוב, גפן, אורי גוטליב (שעבר לשכונה באוגוסט האחרון) לרצות לגור בשכונה בורגנית, מבוגרת, שבעה ובעלת אוריינטציה צבאית כמו צהלה? "המגורים בצהלה פתחו לי את כל הצ'אקרות", מסביר גוטליב, "אני הולך ברגל לעבודה, ויש לי את שני עצי האורן הכי גדולים בשכונה. השכונה קרובה לבלגן אבל עדיין שקטה, והאיזון בין השקט להמולה של העיר חשוב לי. אני יכול לחזור הביתה די מהר ממצב כאוטי למצב נעים. לא ידעתי שצהלה פופולרית בקרב אנשי טלוויזיה כשעברתי לפה. היום אני יודע שזו שכונה מגניבה, ובהחלט יכול להבין את הטרנד. בהתחלה התביישתי להגיד בפני אנשים קולים ומגניבים שאני גר פה כי הרגשתי שזה עושה אותי וואנאבי או שחצן, אבל היום אני אומר את זה בגאווה, כי סבבה לגור בצהלה".



ישיבת מטכ"ל במכולת



את מה שבמידה רבה הופך את צהלה למקום בעל האופי המסוים שהוא, מתאר אחד ממעצבי הדמוגרפיה שלה, רפי קלינה (53), המתווך הבכיר בשכונה שגם נולד בה: "תבין, צהלה זו קליקה חברתית ועסקית שמשתדלת לסגור עניינים נדל"ניים בינה לבין עצמה. יש לכל מגרש בצהלה רשימת המתנה ארוכה של שנים, בין השאר כי המגרשים הטובים באמת נמכרים מאדם לאדם באופן פרטי, ולפעמים גם בלי מתווך. לכל אחד יש את הדרישות שלו, בין אם הוא איש עסקים או פוליטיקאי או סלבריטאי מהטלוויזיה, והדיירים סומכים עלי שאמצא רוכשים שיתאימו לאוכלוסייה של השכונה".



השילוב בין הביקוש העצום למגורים בצהלה עם העובדה שאין לה לאן להתרחב - האדמות במקום הן פרטיות, עניין יוצא דופן בתל אביב שנובע מהנסיבות שבהן הוקמה – הפכה אותה לשכונה היקרה בתל אביב, ובארץ בכלל. ספק אם זה העתיד שחזו לה מקימיה. מדובר במי שניצלו במ1950 יוזמה ממשלתית: להקים שכונה שתאכלס אנשי צבא וכוחות הביטחון. לטובת העניין הוקצה שטח ששימש לפני כן בסיס טירונים ואנשי הצבא שהקימו בו את בתיהם נבחרו בהגרלה. אלה היו בתים צמודי קרקע, פשוטים יחסית, בעלי קומה אחת בלבד מכוסה גג רעפים וגינה סביבה. אנשי הצבא שגרו בשכונה במרוצת השנים הם למשל יצחק רבין, אריק שרון, משה דיין, יגאל ידין, חיים לסקוב, עוזי נרקיס ויקותיאל (קותי) אדם.



בראש השכונה - שבהתחלה נקראה "שיכון צבא קבע ליד הדר יוסף"; את השם "צהלה" העלה מאוחר יותר יגאל ידין - מונתה לעמוד אגודה שיתופית שחכרה בשם התושבים את הקרקעות, כשהדיירים הפכו לחוכרי משנה של האגודה. בשנת 1964 ניתנה לתושבים הזכות לרכוש את המגרשים מידי האגודה. האגודה השיתופית הזו מנהלת את צהלה עד היום, כשתושבי השכונה משלמים מסי חבר ובוחרים מתוכה ועד. עיקר התקציב של האגודה מגיע מחכירת החנויות במרכז המסחרי שבבעלותה, שמצדן מתלוננות על שכר דירה גבוה ושלל קפריזות מצד חברי הוועד. "ככה זה כשכולם שם עורכי דין", מתלונן אחד מבעלי העסקים במרכז המסחרי.



מתוך 11 חברי הוועד, רק שניים הם תושבי צהלה ותיקים - עדות לשינוי שעברה השכונה במשך השנים, ובעשור האחרון ביתר שאת. תושבים חדשים רבים, המכונים על ידי הוותיקים בלגלוג "נובורישים", נכנסו לשכונה, וברוב המקרים גם הרסו את הבתים המקוריים ובנו חדשים (בדומה אגב ללא מעט "בניםמשל" תושבים ותיקים). היום, מעריך קלינה, יש בצהלה "80% תושבים חדשים; 50-40 בתים ישנים של אנשים מעל גיל 80; ואולי 15 בתים של משפחות של אנשים שגדלו פה, עזבו וחזרו. היום העירייה מתירה לבנות בצהלה בנייה גבוהה יותר מהבתים המקוריים, שהיו של קומה אחת בלבד. יש גם אישורים לבנות מרתפים גדולים, אבל מצד שני יש הגבלה גדולה של אחוזי הבנייה לעומת שאר העיר, הבדל של כמ20 אחוז בערך לרעת צהלה".



זו הסיבה שבעטייה בתיהם של מיליונרים רבים הגרים בצהלה נחשבים קטנים ביחס לעושרם, דיסוננטיים ממש, בוודאי לעומת ארמונות שיכולים לאפשר לעצמם תושבי רמת השרון, הרצליה וכפר שמריהו. בימים אלה תושבי השכונה, שמחזיקים במעמד ובכוח פוליטי לא מבוטל, מנסים לשנות את מציאות אחוזי הבנייה הקמצנית מול העירייה. עד שזה יקרה, המחירים בשמים.





רק דן מרגלית מפנק בטיפים



מרכז העצבים של צהלה, שכונה קטנה בסופו של יום, הוא המרכז המסחרי ברחוב צה"ל - הרחוב הראשי של השכונה. יש בו סניף דואר, בנק, סופר, מספרה, מכון קוסמטיקה, חנות צעצועים ואת בית הקפה אוקה שעומד במרכז הרחבה המוקפת מדשאות ועצים. שעות הבוקר באוקה באחד מימות השבוע שעבר הציג לראווה חתך שלם של תושבי צהלה לסוגיהם: צמדי נשים מטופחות בסוף שנות המ30 לחייהן יושבות סביב שולחנות ומרכלות יחד על הבוקר. במרחק כמה מטרים מהם יושבים כשבעה זקנים, מוותיקי השכונה, שותים קפה בשמש המפתיעה של פברואר, וסביב שולחן נוסף יושבים שני ערסים בני 30 פלוס עם שעונים נוצצים. הם דוגמה חיה למי שמכונים בצהלה "הנובורישים", כינוי שנורה לעברם בלעג מסוים מצד הוותיקים, "הצהלונים".



המתח הזה, בין הצהלונים - אותם בני משפחות שגרות בשכונה עשרות שנים - לבין המתעשרים החדשים שכבר הפכו לרוב, מבעבע בכל פינה בשכונה המוריקה הזו. "צהלה שונה משאר שכונות הצפון, נגיד רמת אביב ג', בזה שפחות נובורישים הצליחו לחדור אליה", מספרת עטרה ישראלי, בעלת משרד ליחסי ציבור בשכונה ותושבת צהלה בעצמה, "יש בצהלה משהו מהאליטיזם של פעם כי עשירי צהלה הם עשירים אמיתיים, לא נובורישים צעקניים".



הנובורישים הם "זוגות של צעירים יותר שעשו כסף בזכות ג'ובים טובים, הרבה בהייטק, ולא עשירים בזכות ייחוס משפחתי", מסבירה מתווכת דירות שעובדת בשכונה. אריק קדוש מהקפה, שמתגורר בכלל ביבנה, מספר איך נראה המתח מנקודת מבטו. "קל להבדיל מי בן צהלה מקורי שנולד לתוך העושר, ומי נובוריש שהתעשר לאחרונה. בני צהלה המקוריים לא רואים צורך להבליט את העושר שלהם, הם יותר בנונשלנט, ולעומתם המתעשרים החדשים נוסעים במכוניות גדולות, מרכיבים משקפי שמש יקרים ומותגים שמושכים מבטים, מרגישים צורך להשוויץ עם הכסף שלהם. מה משותף בכל זאת? בוא נאמר שאף אחד פה, למרות עושרו, לא משאיר טיפים יוצאי דופן, ורבים אפילו מחשבים עשרה אחוזים בדיוק".



אגב, לא רק בקפה מתלוננים על גובה הטיפים של תושבי צהלה. "העשירים פה קמצנים, עזוב אותך", אומר בייאוש קל יובל, שליח של סניף פיצה האט המקומי, "אני מקבל יותר טיפים בנוה שרת לעומת צהלה. היחיד שמפנק זה דן מרגלית, שתמיד נותן 25 שקל, לא משנה מה". טיפים או לא טיפים, נראה שהרצון של ותיקי צהלה למנוע את כניסתם של הנובורישים לשכונה זה בדיוק מה שהופך אותה ליעד מבוקש יותר בעיני המתעשרים החדשים ביחס לשכונות אחרות בצפון העיר. גראוצ'ו מרקס ידע על מה הוא מדבר כשביקש להצטרף רק למועדונים שלא יסכימו לקבל אותו.



לבידול בין שתי האוכלוסיות נוסף עם הזמן גם מאפיין גיאוגרפי. הנובורישים התפשטו לגני צהלה ורמות צהלה - שתי תת שכונות שמרחיבות את צהלה המקורית מדרומו ומצפונו של רחוב צה"ל. הנקודה במרחב שמבחינת הצהלונים המקוריים מבדילה בין צהלה האמיתית לגרורותיה המתיימרות היא הכיכר שבצומת הרחובות צה"ל והמצביאים, שם גם מתנוסס בגאווה שלט אבן עם שם השכונה. "מי שגר לפני הכיכר הזה לא נחשב צהלוני אמיתי בעיני הוותיקים. זה הבדל סטטוס ענק", מסביר קדוש. מתווך אחר שעובד בשכונה מבהיר שגני צהלה, כמו גם רמות צהלה, הם פשוט לא הדבר האמיתי: "זה לא צהלה. רמת צהלה קצת יותר שווה מגני צהלה, אבל שתיהן זה לא הדבר האמיתי. יש שם קוטג'ים חמודים לתחילת הדרך, לא יותר מזה". רק לסבר את האוזן, באותם "קוטג'ים לתחילת הדרך" גר, בין השאר, ראש העיר רון חולדאי, והמחיר למגרש של כמ180 מטר שם הוא כמ3.3 מיליון שקל.



הילד שלי רוצה לקנות אותך



האוכלוסייה העשירה בצהלה, בין אם מכסף ישן ובין אם מחדש, מצמיחה דור של בני נוער המאיים לקרוס תחת משקל המותגים. בתיכון עירוני י"ד - שממוקם אמנם בשיכון דן אבל הולכים אליו ילדי צהלה - ניתן לזהות "צהלוניות טיפוסיות עם תיקים של פראדה במ1,000 יורו ובגדים של אמבר קומבי אנד פינץ'", כפי שמספרת טל רוזנטל, תלמידת י"ב ותושבת השכונה. עוד רוזנטל מספרת שהנוער בצהלה לא מתפתה להעביר את מרכז הכובד של פעילות שעות הפנאי שלו אל מחוץ לשכונה, גם לא לעבר השני של הירקון. אם הם כבר יוצאים מגבולותיה זה לרוב למסעדות ברמת החי"ל הסמוכה. את הרוב הקניות עושות הצהלוניות בקניון רמת אביב או בחו"ל, ו"לא ממש תראה חבר'ה מצהלה מסתובבים בסנטר או בקינג ג'ורג' במהלך השבוע", היא אומרת. הזיקה הצבאית של צהלה כנראה מחלחלת לנוער המקומי, ורוזנטל מספרת שהאווירה השלטת בשכונה היא של התלהבות מהגיוס, שלא כמו בכמה מתיכוני מרכז העיר. "יש פה אחוזי גיוס גבוהים יחסית לתל אביב", היא טוענת, "ובבית הספר כל הזמן דוחפים לנו את זה. מי שלא מתגייס בצהלה הוא כמעט מוקצה, זה ממש לא מקובל, אבל זה לא כאילו כולם הולכים לסיירת מטכ"ל, אתה יודע".



אריק קדוש מהאוקה מספר איזה מין בני נוער הוא פוגש ביומיום בצהלה. "יש פה הרבה חוצפנים לא קטנים עם פה מלוכלך", הוא אומר, "אבל מצד שני יש גם לא מעט ילדים טובים מאוד שהולכים לצופים ועושים מכירות עבור צדקה וכל מיני דברים כאלה. עבדו אצלי בקפה לא מעט מילדי צהלה, שעל הרבה מהם אפשר היה לראות שהם לא באמת צריכים את הכסף. למרות זאת, הם עדיין באים למלצר אצלי, והיו לי כבר כאלה שבאו לעבודה עם ב.מ.וו סדרה 5 ונעליים בשווי 1,000 שקל".



חיים בצהלה, עובדים בשדרה



ובין הצהלונים האמיתיים לנובורישים מתמקמים בימים אלה יותר ויותר סלבס. דומה שהם מחזיקים אצלם את שני הקצוות: מצד אחד מתעשרים חדשים שבאו להתגורר בשכונה, אבל מצד שני, בעלי אפיל "מכובד". נשאלת השאלה האם ההיסטריה שהם נוטים לרכז סביבם תרעיש את השכונה השקטה - סיוטו של כל צהלוני בורגני. נכון לכרגע, זה לא המצב. "בסופו של דבר הפפראצים לא מגיעים לצהלה כמעט כי השכונה הזו לא מצטלמת מעניין", אומרת קרן נתנזון, כתבת הרכילות של ynet, "משפחתיות פרברית כזו מצטלמת לא משהו, זו האמת, ואף אחד לא מתעניין בפריימים של אסתי גינזבורג יוצאת מהבית של ההורים שלה בשכונת מגורים כזו או עושה ג'וגינג. יש משהו הרבה פחות סקסי לפפראצי בצהלה לעומת רוטשילד ואזור מרכז תל אביב, וזה משרת את הסלבריטאים.







"האם אסתי גינזבורג, פוליאקוב, ציון ברוך ואורי גוטליב (נתנזון כבר קראה להם באייטמים שונים שלה "חבורת צהלה"; ע"מ, נ"א) יושבים יחד לא רק בבראסרי, שם צילמנו אותם למynet, אלא גם בקפה בצהלה? אין לנו ממש מושג, כי זה אזור כמעט נטול פפראצי. מפורסמים עוברים לצהלה כי רוצים את הבחירה מתי להיכנס לכל הבלגן והרעש של רוטשילד ומתי לא. נוח להם שלא כל ירידה למכולת או ביקור רומנטי הופכים לאייטם. אין להם כוח יותר לספוג את תל אביב לפנים. תבין, תל אביב מאוד מתישה את האנשים האלה, כי הם צריכים ביומיום לעשות הרבה מינגלינג, לא תמיד מרצון".



אחד מצלמי הפפראצי הבודדים שכן מתעקשים להגיע עד לצהלה ולארוב שם שעות ארוכות לסלבריטאים שגרים בשכונה הוא יגל בר קמא. "רוב הצלמים עצלנים ולא באים לפה אלא מחכים להם בקנטינה ובבראסרי, באמת", הוא מספר, "אבל אני בא לפה כי אני מחפש אותם כשהם לא ערוכים למצלמות ומתנהגים באמת טבעי. יצא לי, למשל, לצלם את פוליאקוב בטרנינג מג'ייף שבחיים היא לא היתה לובשת לבראסרי, אין מצב, או לקלוט אותה עם רן דנקר בגינה של הבית שלה בצהלה (מקורב לפוליאקוב מספר שבכל רגע נתון יש בבית כמה סלבריטאים שונים ובהם ציון ברוך, גוטליב, בר רפאלי, אסתי גינזבורג, עידו רוזנבלום, בעז בנאי, דורית בר אור ומושיק גלאמין; ע"מ, נ"א). חלאס, כמה אפשר לראות תמונות של נינט עושה חניה ברוורס באחד העם או של מלאני פרס בקנטינה?".

אלא שבר קמא הוא כאמור היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. לפחות בינתיים. לחבריו שלא מטריחים את עצמם מעבר לגדה השנייה של הירקון מסייע הרצון של המושאים עצמם לדגמן מפעם לפעם, באופן ייזום ורצוני, מרכז תל אביביולת. זה בדיוק מה שמאפשר להם לווסת בין חייהם האזרחיים בצהלה, לבין הכוכבותמעלק שמצופה מהם, ושעבורה הם מדרימים. בימינו, מסתבר, גם את הקז'ואל צריך להנדס. כך מתקבלות אותן תמונות החביבות כל כך על עורכי "פנאי פלוס" של אותם תושבי צהלה רוכבים על אופניים ברוטשילד בשיער מתנופף ברוח. מאיפה לעזאזל מגיעות האופניים? "יש להם אופניים קשורות בתל אביב מחכות להם, מה אתה חושב", מגלה היחצנית עטרה ישראלי, "באים עם הרכב מצהלה, מחנים באיזה חניון, לוקחים את האופניים, נוסעים לקנטינה ולבראסרי, דופקים כרטיס עם כמה צילומים, עושים קצת סידורים ויאללה, לצהלה".