>> נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, מתבטא לרוב בזהירות מרבית. פישר הקפיד במיוחד על זהירות במהלך המאבק של בנק ישראל להדחתו של דני דנקנר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים. בשום שלב לא השיב פישר לשאלות בנושא, ואף לא הסגיר רמזים כלשהם לסיבות להדחה, למרות הביקורת הנוקבת שהוטחה בו בטענה כי ההדחה נעשתה בשרירות לב של בנק ישראל.
זאת, עד לראיון שערך עמו themarker לפני חצי שנה. בראיון זה הדהים פישר כאשר בפעם הראשונה סיפק רמז לשיקולים שהניעו את בנק ישראל לנקוט את הצעד המרחיק לכת של הדחת דנקנר. הוא קם ממקומו, שלף ספר כלכלה מהספרייה הפרטית שלו, והחל להקריא באוזני מראייניו: "למעט בארה"ב ובבריטניה, רוב החברות הגדולות בעולם נשלטות על ידי משפחות, שמצליחות לשלוט בכלכלות שלמות באמצעות מבני שליטה דמויי פירמידה.
"זה מאפשר להן לשלוט בחברות מבלי להשקיע מההון האישי שלהן. באמצעות מבני הפירמידה שולטת חברת אחזקות משפחתית אחת בכמה חברות ציבוריות, ששולטות בתורן בחברות ציבוריות נוספות, וכן הלאה. חברי המשפחה ממונים לרוב לתפקידים בכירים בארגון. המבנה מאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינות.
"כדי לשמור את עמדתן הייחודית, הגדילו המשפחות את יכולת ההשפעה הפוליטית שלהן הרבה מעבר לגודל ההון שלהן, באמצעות השקעה בקשרים פוליטיים. ההשלכות של צעדים כאלה על הכלכלות עשויות להיות חמורות ביותר: קצב חדשנות נמוך, הקצאת משאבים לא יעילה, צמיחה נמוכה, קיבעון כלכלי, שוקי הון שאינם מתפקדים ביעילות ושאפשרויות הכניסה אליהם מוגבלות".
פרופ' רנדל מורק מאוניברסיטת אלברטה בקנדה צוחק כששואלים אותו אם הוא יודע איזו השפעה היתה למאמר שלו על כלכלת ישראל. מורק, שאת המאמר שלו ציטט הנגיד פישר, נחשב אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום של ריכוזיות משקית והשפעתה על תחרות ועל יעילות כלכלית. מורק, במלים אחרות, הוא אולי המומחה המוביל בעולם כדי לקבוע מה קורה למשק שמספר מועט של משפחות שולטות בחלק ניכר מהחברות בו באמצעות חברות החזקה ענקיות.
16 משפחות, 350 מיליארד שקל
לפי נתוני חברת דן אנד ברדסטריט, בדצמבר 2009 החזיקו 16 המשפחות העשירות בישראל בנכסים ציבוריים של 350 מיליארד שקל - 73% משוויו של מדד מניות ת"א 25. המשפחות הגדולות בישראל מתפרשות על מספר רב של ענפי משק, לרובן יש החזקות בחברות פיננסיות מובילות לצד החזקות בחברות ריאליות, לחלקן יש גם החזקות בעיתונים ובערוצי טלוויזיה, והן נהנות מקשר ישיר ומאוזן קשבת אצל ראש הממשלה, השרים, ופקידי הממשלה הבכירים.
עם המשפחות הגדולות נמנים נוחי דנקנר, שבאמצעות קונצרן אי.די.בי שולט בכלל ביטוח, סלקום, שופרסל, נייר חדרה ונשר; יצחק תשובה, שדרך דלק שולט בחיפושי הגז, בחברת דלק, ביבואן המכוניות הגדול בישראל (דלק רכב), ובחברת הביטוח הפניקס; משפחת עופר, ששולטת בבית הזיקוק חיפה, בצים, בבנק מזרחי-טפחות ובכי"ל; מוזי ורטהיים, ששולט בקוקה קולה, בבנק מזרחי-טפחות, בחברת הברוקרים הענקית דש ובזכיינית ערוץ 2 קשת; בינו צדיק, ששולט בחברת הדלק פז, בבית הזיקוק אשדוד וגם בבנק הבינלאומי; שרי אריסון, ששולטת בשיכון ובינוי ובבנק הפועלים; אליעזר פישמן, ששולט בעיתון גלובס, בעל מניות בידיעות אחרונות, מחזיק ברשתות הום סנטר וטויס אר אס, בחברת הכבלים hot ובחברת הנדל"ן מבני תעשייה.
מורק יודע להציג ממצאים מחקריים על ההשפעות הבעייתיות של כלכלות ריכוזיות מדי. "באמריקה הלטינית", הוא אומר, "יש מדינות רבות עם כלכלה חופשית לכאורה. רק שכאשר בודקים מגלים שהחופש אינו אמיתי, מאחר שמרבית העסקים מצויים בידי כמה משפחות. כדי לשמר את הכוח שלהן, המשפחות הללו מוציאות מתוכן גם פוליטיקאים וראשי צבא. בפועל, במקום חברה משפחתית, הן מנהלות מדינה משפחתית - עם שליטה על הכלכלה, הפוליטיקה והצבא.
"גם באינדונזיה היה מצב דומה, והיה אפילו מי שבדק את היחס בין מספר המניות העולות והיורדות כמדד למידת הריכוזיות והשליטה שהיתה בכלכלה".
מורק מספר כי בוול סטריט בדקו מה קרה למניות חברות התעשייה הביטחונית בארה"ב לאחר אירוע לב של שר הביטחון של בוש - ריצ'רד (דיק) צ'ייני. התפישה היתה שצ'ייני מקדם את האינטרס של התעשייה הצבאית. ואולם לפי מורק, "לא היתה ירידה מובהקת של מניות הביטחון בעקבות אירוע הלב. המסקנה היתה שבארה"ב אין קשר הדוק בין חברות פרטיות לשלטון - כך שזעזוע שלטוני אינו פוגע בחברות מסוימות יותר מבאחרות".
הפירמידה השוודית
המחקרים של מורק, ושל חוקרים נוספים בעולם, מגלים כמה תובנות סותרות לגבי כלכלות משפחתיות שכאלה. כך, המשפחתיות מאפיינת קודם כל מדינות לא מפותחות, ושם גם נמצאו עדויות ברורות לקשרי הון-שלטון. משמע, הפירמידות העסקיות במדינות העולם השלישי נהנות מקשר ישיר לשלטון, דבר המאפשר להן להמשיך ולבצר את מעמדן באמצעות השפעתן על השלטון - חסימה של כל מהלך חקיקה או רגולציה שעלול לפגוע בהן, או שמא לתרום למתחרים.
קשרי ההון-שלטון הללו הם בעליל מזיקים, אבל יחד עם זאת, נמצא כי לקבוצות העסקיות הענקיות יש גם תרומה חיובית לכלכלה. זאת ככל הנראה מאחר שבמדינות שאין בהן מערכת בנקאות ושוק הון מפותח, רק הפירמידות העסקיות הענקיות מצליחות לגייס די הון כדי להשקיע במשק המקומי. במדינות מפותחות, שבהן ההון הוא זמין דרך בנקים ודרך שוק ההון, אין כל יתרון לקיומן של פירמידות לשם גיוס הון והשקעה.
על אף זאת, פירמידות עסקיות ענקיות קיימות גם במדינות מפותחות. דוגמה בולטת היא דווקא מדינות סקנדינוויה - נוקיה בפינלנד, ותאגיד הענק של משפחת וולנברג (משפחתו של חסיד אומות העולם, ראול וולנברג) בשוודיה. גם בסינגפור מתקיים תאגיד עסקי ענק השולט על חלקים גדולים מהכלכלה, והוא קשור למשפחתו של ראש ממשלת סינגפור.
על פניו, אין כל יתרון כלכלי בקיומן של פירמידות עסקיות במדינות מפותחות, אבל האם הפירמידות מזיקות לכלכלה? למורק אין תשובה מוחצת לשאלה זו. ההערכה הרווחת היא שהפירמידות בוודאי אינן מוסיפות לבריאותה של כלכלה, גם אם היא דמוקרטית-חופשית ומפותחת.
"מחקרים שנערכו בשוודיה מלמדים איך נהפכה משפחת וולנברג לתאגיד ענק כתוצאה מהמשבר של שנות ה-30 במאה הקודמת", מספר מורק. "במקביל, עלתה לשלטון במדינה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בתחילה משפחת וולנברג והמשטר החדש התנגשו זה בזה, אבל עם הזמן הממשלה גילתה שנוח לה מאוד שיש גוף אחד שמחזיק במחצית מכלכלת שוודיה, ושאתו היא יכולה לדון ברפורמות, בשינויי רגולציה ובחקיקה בענייני עבודה. משפחת וולנברג גילתה שהשינויים שערכה הממשלה - העלאת מסים הגברת הרגולציה - היו לטובתה, כי הם הקשו על המתחרים יותר מאשר עליה. בפועל, הממשלה הסוציאל-דמוקרטית סייעה למשפחת וולנברג לשמר את האימפריה".
אז שוודיה היא אמנם מדינה נקייה משחיתות, וגם האימפריה העסקית של משפחת וולנברג מנוהלת למופת, כך שלכאורה לא נגרם כל נזק מהקיום ההדדי הנוח הזה. עם זאת, המחקרים בשוודיה מעלים חששות אחרים. "מאז שנות ה-60 לא צמחה בשוודיה אף חברת ענק נוספת פרט לאיקאה, והצמיחה שלה היתה גלובלית ולא בתוך המדינה עצמה", מספר מורק. "המשמעות היא ששוודיה איבדה את הדינמיקה של יצירת חברות חדשות".
לאובדן הדינמיקה הזה עלול להיות מחיר יקר. מורק אסף מידע על כמה מדינות שבהן היו פירמידות עסקיות גדולות ב-1975, ובדק מה קרה באותן מדינות 35 שנה מאוחר יותר. הוא גילה שהמדינות שצמחו בשיעור הגבוה יותר היו אלה שבהן הפירמידות העסקיות המובילות השתנו, משמע - המדינות שבהן הפירמידות של 1975 חדלו מלהתקיים. "הצמיחה האמיתית של משק אינה בעסקים גדולים, אלא דווקא בעסקים הקטנים שצומחים מהר יותר, וגם מביאים יותר חדשנות", אומר מורק. "זה בוודאי נכון בתקופות שמונעות על ידי צמיחה טכנולוגית. והדאגה היא תמיד שהחברות המשפחתיות הגדולות יחסמו צמיחה של חברות חדשות ובכך יגדעו את פוטנציאל החדשנות והצמיחה של המשק".
הפתרון של רוזוולט
החשש הזה בדיוק הניע את הנשיא פרנקלין רוזוולט לפעול באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת לפירוק הפירמידות העסקיות הגדולות שהיו באותן שנים בארה"ב. רוזוולט חשש מפגיעה בצמיחה, מחסימת תחרות וגם מריכוז כוח רב מדי בידי מעטים מדי. "רוב החברות באותה תקופה היו בידי בעלות מצומצמת", אומר מורק, "ורוזוולט חשש שריכוז כוח בידי מספר מועט של אנשים עלול להחריף טעויות. טעות עסקית שמפילה פירמידת חברות, שהן חלק גדול מהכלכלה כולה, עלולה ליהפך לבעיה מקרו-כלכלית".
כדי לפרק את הפירמידות העסקיות, הטיל רוזוולט מס על העברת כספים (דיווידנדים) בין חברות באותה קבוצה, והפך את משיכת הדיווידנדים מחברות בתחתית הפירמידה לחברות בראש הפירמידה (שבהן ההחזקה של בעלי השליטה היא גדולה יותר) ללא כדאית. במקביל, עודד רוזוולט את פירוק הפירמידות באמצעות מתן פטור ממס על מכירת חברות מתוך הקבוצה או מיזוג חברות בקבוצה. בישראל אין כל ניסיון לבלום את הפירמידות העסקיות באמצעים דומים, ודיווידנדים בין חברות בקבוצה ממשיכים להיות פטורים ממס - דבר המהווה תמריץ ישיר לקיום הפירמידות.
כתוצאה מכך גם מתקיים בישראל החשש הנוסף הנוגע לפירמידות - עסקות בעלי עניין. "למשפחת וולנברג יש הון של מיליארד דולר, שאתו היא שולטת במחצית הכלכלה השוודית", אומר מורק. "זה מתכון לבעיות. הפירמידה יוצרת חיץ בין ההון לכוח השליטה, וזה יוצר פיתוי לנצל את כוח השליטה כדי למשוך כמה שיותר כסף החוצה לבעלי השליטה. במקום להשקיע את ההון בטכנולוגיה ובחדשנות, ההון יוצא החוצה כדי לשרת את בעלי השליטה - ולאפשר להם לחיות ברמת חיים של מלכים".
עסקות בעלי עניין הן ללא ספק בעיה מוחשית בשוק ההון הישראלי - מחיר ברור שישראל משלמת על מבנה עסקי של משפחות השולטות במספר רב של חברות. לעומת זאת, ישראל נמצאת בנקודה טובה יחסית בהקשר של גיל הפירמידות: כמעט כל הפירמידות העסקיות בישראל הן חדשות, וצמחו בשנות ה-90 על שרידי הפירמידות הקודמות שנעלמו - חברת העובדים של ההסתדרות והקונצרן של משפחת רקנאטי.
פירמידות של דור ראשון - כאשר היזם המוצלח, שהקים את הפירמידה, עדיין מנהל אותה - נחשבות מוצלחות יחסית ובעלות תרומה חיובית יחסית לכלכלה. זאת לעומת פירמידות של דור שני ושלישי, שמנוהלות בידי דור הבנים, שכמעט תמיד נופל ביכולותיו מהדור המייסד.
"אין טעם להוריש חברות ענק, ששולטות בחלקים גדולים מהכלכלה, לבנים", אומר מורק, "כי לא בטוח שהבנים יהיו מנהלים טובים". בישראל כבר היתה לכך דוגמה: הקונצרן של משפחת רקנאטי שיגשג במשך שני דורות, עד שהניהול של דור הנכדים הביא לדעיכתו.
ההורשה הניהולית, לפיכך, היא עוד נזק שהפירמידות גורמות - גם אם ישראל עדיין לא מתמודדת אתו. האמצעי לפתרון בעיית ההורשה שבו תומך מורק הוא מס ירושה גבוה, אשר בפועל מאלץ את הבנים היורשים למכור את ההחזקה המשפחתית כדי לממן את תשלום המס, וכך מבטיח כי הפירמידה העסקית תעבור לידיים עסקיות מוצלחות יותר.
פתרון נוסף הוא זה שנהוג בבריטניה. הבורסה של לונדון קבעה בשנות ה-60 כלל שלפיו בעל שליטה בחברה ציבורית אינו יכול להחזיק ביותר מ-30% מהון המניות. כדי להחזיק ביותר מ-30% הוא צריך לקנות את מלוא האחזקה בחברה, כלומר למחוק אותה מהמסחר. בדרך זו, הבטיחו הבריטים כי לפירמידות לא תהיה שליטה מלאה על החברות שבשליטתן, וכי הן תהיינה חשופות באופן מתמיד להשתלטות עוינת - משמע, הן חייבות להתנהל באופן יעיל, או שמישהו אחר ישתלט על החברה.
מעט מדי אופוזיציה
ומה לגבי ניצול לרעה של קשרי הון-שלטון? במדינות הדמוקרטיות המפותחות, הנקיות משחיתות, אין לכך ראיות חותכות. "אני לא יודע בוודאות על קיומם של קשרים מושחתים בין אנשי העסקים הגדולים לבין השלטון במדינות הדמוקרטיות", אומר מורק. "אחרי הכל, אי אפשר לטעון שזה בלתי לגיטימי שראש ממשלה נפגש בביתו עם איש עסקים בכיר, כדי להתרשם ממנו על מצב המשק. עם זאת, כאשר ממשלה מתחילה להרגיש בנוח מדי עם אנשי העסקים המובילים אצלה, זה מעורר דאגה. לא בטוח אם זה לא ישפיע לרעה על הנכונות שלה לקדם תחרות ולהחליף את אנשי העסקים - שאותם היא כבר מכירה ואתם היא מרגישה בנוח - באנשי עסקים חדשים אחרים.
"החשש שלנו הוא שכמו בשוודיה, הממשלה תעדיף לשמור על הפירמידות הקיימות, רק מאחר שאותן היא כבר מכירה היטב. בנוסף, זה מעורר את החשש של מעט מדי קולות שונים ומעט מדי אופוזיציה שמאתגרת את הממשלה לחשוב אחרת. בסופו של דבר, פחות מדי אנשים עם יותר מדי כוח זה לא בריא - לא בפוליטיקה וגם לא בכלכלה".
"כשממשלה מרגישה נוח מדי עם אנשי העסקים המובילים, זה מעורר דאגה"
מאת איתן אבריאל ומירב ארלוזורוב
7.3.2010 / 7:01