התאונות הקשות בכבישי ישראל בימים האחרונים - ארבעה בני משפחה אחת שנהרגו בנגב בגלל רכב שיצא לעקיפה אסורה, שלושה שנהרגו בהתהפכות מכוניתם באזור ים המלח בשל נהיגה במהירות מופרזת ושישה פלסטינים שנהרגו לאחר שצמיג המכונית שלהם התפוצץ - ממחישות את הבעיות הקשות של הנהיגה בישראל.
פרט לתאונה שנבעה מהתפוצצות צמיג, גורם תאונה נדיר יחסית, שתי התאונות האחרות נבעו מכל הסיבות המוכרות: נהיגה פרועה, שמביאה לכך שנהגים יוצאים לעקיפה גם כאשר הכביש אינו פנוי; אי ציות לחוק, שמביא גם ליציאה לעקיפה בקו לבן וגם לנסיעה במהירות מופרזת; ותשתיות כבישים לקויות, שמביאות לכך שפזיזות של נהג אחד מסתיימת בתאונה שבה מעורבות ארבע מכוניות עם חמישה הרוגים.
כל אחד מהגורמים הללו לתאונות מוכר היטב, וכולם ניתנים למניעה ולטיפול מקצועי. מי שהבחינה בכך ראשונה היתה ועדה בראשות הכלכלן יעקב שיינין, שהוקמה ב-2005 על ידי שר התחבורה דאז מאיר שטרית, וההמלצה העיקרית שלה היתה להקים גוף מקצועי עצמאי מחוץ למשרד התחבורה, שירכז את המלחמה בתאונות הדרכים.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לפי המלצת ועדת שיינין, היתה צריכה לקום כגוף עצמאי בחוק, עם תקציב נפרד של 550 מיליון שקל שיתבסס על אגרה ייעודית שתשולם במסגרת ביטוח הרכב, ועם סמכויות מחקר, פיקוח וקביעת מדיניות לכל הגורמים המעורבים בטיפול בתאונות הדרכים: מעצ, משטרת התנועה, מד"א והרשויות המקומיות. על פי ההמלצות, הרשות הלאומית אמורה היתה להיות מפקח הבטיחות הראשי של הכבישים ומסילות הרכבת בישראל, כאשר כל הכבישים בישראל היו מקבלים ממנה ציוני בטיחות, ותכנון של כל כביש חדש היה מחייב את אישורה המוקדם.
ההמלצה של ועדת שיינין היתה כי הרשות תקבל תקציב שנתי של 550 מיליון שקל, אבל רק מיעוטו יופנה לצורכי המחקר, התפעול והעסקת 250 עובדיה. רוב התקציב היה אמור להיות מנווט דרכה למשטרת התנועה, לשיפור תשתיות בטיחות ברשויות המקומיות, לסיוע למשרד החינוך לפתיחת תוכנית לימודים בנושא בטיחות בדרכים (משולבת עם מבחן התיאוריה, שהיה אמור לעבור אל בתי הספר) ואפילו לתגבור של מספר שופטי התעבורה בישראל. "מימון הפעילות ייעשה תוך השתתפות אקטיבית של הרשות בקביעת היעדים וקבלת דיווח שוטף על ההתקדמות להשגת היעדים", נכתב על כך בדו"ח הוועדה. "הרשות לא תהיה צינור להעברת מקורות מימון".
הרשות נוצרה "צינור" שמעביר כסף
שיינין לא הסתפק בכך. בנוסף, הוא המליץ להעביר באופן מיידי 2 מיליארד שקל לתקציב מעצ, כדי לפתור בעיות בוערות של בטיחות בתשתית הכבישים בישראל - כמובן, תחת פיקוחה המקצועי של הרשות לבטיחות בדרכים מדובר בהשקעה עצומה, אבל ככלכלן מדופלם שיינין לא התקשה להצדיק אותה: הפרמיות על תאונות דרכים, שמשלמות חברות הביטוח מדי שנה מסתכמות ב-6 מיליארד שקל. ביחד עם נזקים עקיפים (עלות חיי אדם, אובדן ימי עבודה, סבל וכאב), הנזק השנתי למשק מתאונות הדרכים נאמד על ידו ב-10-12 מיליארד שקל.
התוכנית שעליה המליצה ועדת שיינין היתה אמורה להביא לירידה של 30% במספר ההרוגים בתאונות הדרכים - ל-360 הרוגים בשנה עד 2010. שיינין חישב ומצא כי החיסכון בתאונות ובהרוגים יחסוך למשק לפחות 2 מיליארד שקל בשנה. כלומר, ההשקעה במלחמה בתאונות הדרכים מחזירה את עצמה בתוך שנים ספורות.
החישוב הכלכלי הקר עשה כנראה את שלו. כך גם המחויבות האישית לעניין של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, וכנראה גם הפעילות האקטיבית של עמותת אור ירוק, שעוררה לחץ ציבורי לאימוץ ההמלצות. כתוצאה מכך ועדת שיינין לא נהפכה לעוד ועדה שנקברה במגירות. יותר ממחצית מהמלצותיה אומצו וגם בוצעו: מעצ קיבלה תוספת תקציב של 2 מיליארד שקל לשיפור תשתיות הבטיחות, ואכן שיפרה מאוד את מצב הכבישים; משטרת התנועה קיבלה מהרשות הלאומית תוספת של 120 מיליון שקל לתקציבה; הרשות אף הקימה מערך של קציני בטיחות בתוך הרשויות המקומיות, והיא מסייעת לרשויות במענה לליקויי בטיחות שמתגלים בתוך שטחן.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוקמה, ובמשך שנתיים גם קיבלה ממשרד האוצר תקציב של 550 מיליון שקל בשנה. עם זאת, התקציב לא היה עצמאי. בשנה השלישית, 2009, תקציבה כבר קוצץ ל-380 מיליון שקל בשנה. גם הרשות אינה עצמאית והיא גם לא קיבלה סמכויות פיקוח ורישוי. בניגוד להמלצות שיינין, הרשות נותרה "צינור" שמעביר את הכסף, אבל אינו יכול לפקח כיצד הכסף מוצא. זוהי המחצית של ההמלצות שנותרה על הנייר.
עם זאת, די היה באותן המלצות שכן אומצו כדי לחולל שינוי: היעד אותו קבע שיינין, ירידה ל-360 הרוגים עד 2010, הושג בהצלחה רבה. 2009 הסתיימה עם 348 הרוגים בלבד - המספר הנמוך מקום המדינה. כעת, המלחמה היא לשמר את ההישג הזה.