אמריקה ניצחה את אירופה, התוכנה הביסה את החומרה

>> הוא לא היה הראשון. הוא גם לא היה הכי מתוחכם. טכנולוגית, היו לו מתחרים הרבה יותר חזקים. והמחיר לא היה אטרקטיבי במיוחד. ולמרות זאת, האייפוד הוא הגאדג'ט האלקטרוני החשוב של זמננו, ואחד מהסמלים המשמעותיים ביותר של עידן האינטרנט. ההצלחה של נגן המדיה והטלפון הסלולרי של חברת אפל היא תוצר של תהליך שבו ניצח התוכן את התשתיות, השירותים ניצחו את המוצרים, התוכנה את החומרה והמשתמשים את המקצוענים.

עשור עבר מאז נסק מדד נאסד"ק לשיא כל הזמנים והתרסק תוך שהוא מוחק שווי של 5 טריליון דולר מהעושר העולמי, עשרות ומאות חברות אינטרנט וטכנולוגיה גדולות וקטנות, ואת המושג "כלכלה חדשה". בעשור הזה, הנחות היסוד של עולם הטכנולוגיה, המדיה והמחשוב השתנו בצורה משמעותית ובלתי הפיכה. עלייתו של האינטרנט בסוף שנות ה-90 לא נבלמה, אלא הואצה באופן שאף אחד לא הצליח לחזות. ההצלחות הגיעו ממקומות בלתי צפויים, וכמוהן גם הכשלונות.



דעיכת כוכב "הטכנולוגיה"



מאזן הכוחות הראשון שהשתנה משמעותית בעשור שחלף הוא בין מה שנקרא באופן כללי "מגזר הטכנולוגיה" לשאר העולם. ב-2000 הטכנולוגיה היתה המשיח של הכלכלה העולמית. בשוק ההון, כל דבר שהריח מטכנולוגיה זכה לפרמיה עסיסית, ומשרה במגזר היתה נחשקת ביותר, מין כרטיס לוטו להתעשרות מהירה באמצעות האופציות שחולקו לעובדים.



הטכנולוגיה איבדה הרבה מזוהרה מאז. הפיטורים המאסיביים של עובדים - בגלים חוזרים ונשנים בעשור האחרון - הפכו את התעסוקה במגזר להרבה פחות אטרקטיווית. למרות זאת, הטכנולוגיה עדיין מהווה כוח מניע חשוב בכלכלה. התייעלותו של המגזר בתקופת הניעור הקשה שלאחר פקיעת הבועה הפכה אותו לעמיד הרבה יותר משאר חלקי הכלכלה למשבר האחרון. עם זאת, השינוי שהתבטא בתזוזה של כמה ממרכזי הכובד של התעשייה היה משמעותי יותר.



ההצלחה של אורקל



נורטל, לוסנט ואלקטל כיכבו ב-2000 בראש מצעדי הלהיטים של עולם הטכנולוגיה והאינטרנט. שלושתן פיתחו וייצרו ציוד חומרה שהיה אמור לאפשר את הקמתן ופרישתן של רשתות תקשורת מתקדמות ומהירות.



אך ההבטחה המפתה הזו הסתיימה בדמעות. נורטל, שבשיאה נסחרה ב-400 מיליארד דולר קנדי בבורסת טורונטו, פשטה רגל ב-2009. לוסנט ואלקטל, שהגיעו בשיאן לשווי שוק משותף של מאות מיליארדי דולרים, התמזגו לפני ארבע שנים כדי לשרוד וכיום הן נסחרות בשבריר משוויין בעבר.



גורלה של סאן מיקרוסיסטמס, שהתהדרה בכך שהיא "שמה את הדוט בדוט.קום", לא שפר עליה. החברה, שהתמחתה בתחנות עבודה, שרתים ומחשבים רבי עוצמה, הלכה ודעכה עד שנרכשה על ידי אורקל, חברת תוכנה עסקית שנהפכה למעצמה בעלת שווי שוק המתקרב ליבמ וג'נרל אלקטריק, בעיקר בזכות קריאה נכונה של המגמות העסקיות והצרכניות בתחום שלה.



אורקל וחברות רבות אחרות, קטנות יותר, פרחו ושיגשגו במקביל לתהליך הקומודיטיזציה של ציוד וחומרה. תוכנה נהפכה לאמצעי להתחבר לצרכנים, ולהעביר משהו חשוב אפילו יותר ממוצר גשמי - שירותים.



עלייתם של שירותי התוכנה דרך האינטרנט היתה אטית וכאובה. ההתגלמות המובהקת ביותר של עליית שירותי התוכנה ברשת היתה בשורת האייטיונס, ולאחר מכן ה-app store (חנות היישומים) של אפל. זה, בעצם, הפתרון לפרדוקס של האייפוד והאייפון - מוצרי חומרה שמסמנים את מהפכת התוכנה והשירותים. האייפוד והאייפון היו מוצרים מאוד מוצלחים שהגתה אפל, אולם פריצת הדרך האמיתית של החברה היו בשירותי התוכנה והאינטרנט שליוו אותם.



סטיב ג'ובס, שנהפך לנביא הבולט של עידן האינטרנט, זיווג לנגן המדיה שלו שירות הורדת שירים וקבצים פורץ דרך. אייטיונס היה שירות ההורדות החוקי הראשון בעולם שזכה להצלחה אמיתית. הזיווג של שירות זה עם מוצר חומרה בעל ממשק מעוצב בצורה חדשנית הפך את אפל למכונת רווחים בלתי ניתנת לעצירה. גם המקרה של האייפון הוא דוגמה למינוף אדיר של שירותי תוכנה ככלי לביסוסה של הצלחת מוצר החומרה אצל הלקוחות. ללא חנות האפליקציות, האייפון היה יכול להיות עוד מוצר מעוצב ויפה עם מתחרים מוצלחים יותר ופחות.



עליית תוכן המשתמשים



עלייתה של אפל באה בד בבד עם נפילתה של המנהיגה הקודמת של עולם הסלולר - נוקיה.



נוקיה היא דוגמה נוספת לירידת קרנה של החומרה. יצרנית הסלולר הגדולה בעולם כשלה בהבנה של עניין בסיסי: שהחומרה שהיא מייצרת היא בעצם פלטפורמה, כלי להבאת התוכן והשירותים של האינטרנט לצרכנים שלה, שאינם רק אנשים שמשוחחים בטלפון, אלא גם צופים בו, כותבים בו, גולשים בו ונעזרים בו בכל פן אפשרי בחיים.



האמונה המוחצת של עידן הדוט.קום, לפיה תשתיות הן הכלי העיקרי לחציבת רווחים ממהפכת האינטרנט, פינתה את מקומה להכרה כי המלך האמיתי של עולם הטכנולוגיה הוא התוכן שמביא האינטרנט לצרכנים, לארגונים ולתהליכים עסקיים.



אחד האנשים הראשונים שתפשו זאת היה רופרט מרדוק. באמצע העשור הקודם הבין הבעלים של חברת המדיה ניוז קורפ שהוא יושב על מכרה זהב. הכוונה היא לא לרשת הלוויינים שלו באסיה ואירופה, או לרשת שהוא קנה לאחר מאבק בארה"ב. מכרה הזהב הזה היה התוכן שייצרו העיתונים שלו, הסרטים שצילמו האולפנים שלו, הסדרות שהפיקו חברות הטלוויזיה שלו, והחדשות והתוכניות שהעבירו ערוצי החדשות והבידור שלו. אך מרדוק בגד בחזון כשבשנה האחרונה החל להגביל את גישתם של הגולשים לתוכן חינמי.



המהפכה האמיתית של התוכן היתה, כמובן, מהפכת התוכן שמיוצר על ידי הגולשים עצמם (user generated content). תוך שנים ספורות הוצפה הרשת בכמויות אדירות של תוכן שנכתב על ידי אנשים בהתנדבות, ללא תמורה כספית, ולרוב גם ללא סימוכין מקצועיים כלשהם.



הניצחון המפתיע הזה של המשתמשים החובבנים על פני הספקים המקצועיים של התוכן הוא מהפכה שגבולותיה רחבים בהרבה מעולם הטכנולוגיה. מהפכה זו חוללה שינויים במאזני כוח פוליטיים, בתקשורת בין בני אדם, במונופול על הידע שהיו לאקדמיה, לממשלות ולתאגידי הענק, ובתפישת המציאות של כל מי שמחובר לאינטרנט. בנקודה זו בעידן האינטרנט, התאגידים הגדולים עוד לא הצליחו לפצח את מודל התוכן הזה ולהבין כיצד להפיק ממנו רווח, אולם הסיכוי שמהפכה זו תגווע ו"אופנת הבלוגים תדעך תוך שנה שנתיים", כפי שהתנבאו רבים לפני שנתיים-שלוש, הוא אפסי.



אחרונה ומנצחת לא מוכתרת במרוץ עידן האינטרנט היא אמריקה. קשה לחשוב על מותגי אינטרנט גלובליים שאינם מתוצרת ארה"ב. יאהו, גוגל, פייסבוק, טוויטר, האפינגטון פוסט, ויקיפדיה. בכל דירוג שהוא לא נוכל למצוא חברה אירופית אחת שהצליחה ליצור מותג אינטרנט גלובלי. במזרח הרחוק ובכלכלות המתעוררות יש מותגים מקומיים אדירים, אולם הם נשארו בגדר הצלחה מקומית. כך, למרות שעברה משבר כלכלי קשה מאוד, אמריקה היא עדיין מלכת האינטרנט.