כשכתבי ספורט מתעניינים בנאסד"ק

בתחילת 2000 הרגשתי לכמה רגעים כמו המיליארדר האגדי, ג'ון רוקפלר. בדיוק כמוהו, רק בלי המיליארדים.

האגדה מספרת שרוקפלר נשאל פעם כיצד ידע למשוך את כספו מהבורסה שבועות אחדים לפני הקריסה של אוקטובר 1929. "כשמצחצח הנעליים שלי התחיל לספר לי אילו מניות כדאי למכור ואילו לקנות, ידעתי שזה הזמן לצאת", סיפר רוקפלר, במשפט שנכנס מאז לפנתיאון של שוקי ההון.

לי מעולם לא היה מצחצח נעליים אישי, אבל בתחילת 2000, כאשר כתבי הספורט בעיתון "הארץ" התחילו לטפס לקומה של מדור שוק ההון כדי לברר אילו מניות "חמות" יש עכשיו בנאסד"ק, ידעתי עמוק בלב את מה שידע גם רוקפלר בשעתו - שזה הזמן למכור. זמן יותר טוב מזה כנראה שלא שיהיה.

הבועה של 1999-2000 גרמה לרבים מכתבי שוק ההון להכות על חטא. "איך לא ראינו? איך לא הזהרנו? איך לא ידענו?". אבל האמת היא שדווקא כן ראינו, כן ידענו ואפילו כן הזהרנו. זיכרון בועת המניות בתל אביב ב-94' היה עדיין טרי מדי בזכרוננו מכדי שנוכל להתעלם מהטירוף שאחז אז בוול סטריט.

טורים וכתבות רבות התייחסו בתמיהה לשווי הדמיוני שלפיו נסחרו חברות אינטרנט ותקשורת נטולות הסטוריה עסקית של ממש. גם שווי השוק של חברות ותיקות, שלא היה נמוך במיוחד, עוררו לא מעט שאלות. הכתובת היתה פעם אחר פעם על הקיר, אך העיתונות הפיננסית סבלה באותן שנים מתסמונת הנער שצעק "זאב זאב".

התהיות בדבר בועה אפשרית בשוק האמריקאי החלו כבר ב-96', עם הציטוט המפורסם של אלן גרינספאן, יו"ר הבנק הפדרלי בארה"ב, שהזהיר את העולם הפיננסי מפני "התרוממות רוח בלתי רציונלית". הן נמשכו גם ב-97', כאשר גדודים של חברות ישראליות צעירות גייסו הון בבורסה הגדולה בעולם. הן נשמעו גם ב-98', שבמהלכה נמכרו כמה חברות סטארט-אפ ישראליות במחירים מפולפלים.

בספטמבר של אותה שנה טולטל העולם הפיננסי עקב משבר מטבעות בכמה מדינות מתעוררות. שוקי המניות צללו במהירות, ולפתע היה נדמה שהבועה אכן מתרוקנת מאוויר. אבל הנפילה היתה קצרה וההמראה חזרה היתה מהירה עוד יותר.

ב-99' המשכנו להתבונן ולדווח בפליאה על חברות אינטרנט חדשות ומשגשגות. תהינו, יחד עם כל העולם, אם אנחנו חוזים כאן באמת בסוג של נס, ב"כלכלה חדשה" עם חוקים שעדיין לא הכרנו. כשפרץ המילניום החדש, נשברנו. הבנו שאם מיליוני אנשים בעולם חושבים ששווי של 3 מיליארד דולר לחברה נטולת הכנסות ופעילות הוא סביר, כנראה שהבעיה אצלנו ולא אצלם. ואז, בדיוק באותו הרגע שבו הפסקנו להזהיר והתחלנו לדבר כמו כולם על "כלכלה חדשה", הבועה התפוצצה.

מהבועה של 2000 אפשר להפיק לא מעט לקחים, אבל הלקח החשוב ביותר אולי הוא שלכל בועה יש צורה משלה ומנגנון משלה שמזין אותה. לעתים קרובות זהו מנגנון בלתי נראה. הרי אף אחד לא יודע מיהם אותם אנשים שקונים נכסים פיננסיים במחירים חסרי היגיון. לאיש אין מושג מדוע משקיעים שאמורים להיות רציונליים מוכנים לקנות מניות במכפילי רווח של 60 או 80, ומדוע הם מוכנים לתמחר סל של משכנתאות סאבפריים כאילו מדובר באג"ח של ממשלת ארה"ב.

חשוב גם לזכור שלכל בועה פיננסית יהיה תמיד סיפור מסגרת הגיוני. פעם זהו הסיפור על האינטרנט שמשנה את הדרך שבה עושים עסקים, פעם זהו סיפור על המזרח התיכון החדש, פעם זהו הסיפור על מחירי הנדל"ן שלעולם יעלו, ופעם זהו הסיפור על הנפט שהולך עוד מעט להיגמר.

סיפור המסגרת הראשוני תמיד הגיוני. אבל כמו בצריכת סמים ואלכוהול - הבעיה היא במינון. במינון נמוך זה עושה קצת שמח ולא ממש מזיק. במינון גבוה זה יכול היות מסוכן. כאשר על סיפור המסגרת ההגיוני נבנות תיאוריות חדשות, וכאשר האשראי שמממן אותו ניתן בנדיבות גדולה מדי - אז מתחילות הצרות.

בניגוד לבועת מניות האינטרנט, את בועת האשראי של 2008 היה קשה הרבה יותר לזהות. האזהרות של העיתונות הפיננסית, אם היו כאלה, היו חלשות ורפות. קשה להאשים רק אותנו העיתונאים. אפילו משקיעים מנוסים שהצליחו לדלג מעל בועת האינטרנט והטכנולוגיה נכוו בבועת האשראי האחרונה.

אבל זה לא אומר שאין מה לעשות. משקיעים חכמים יודעים שבועות הן חלק מהמשחק בשוק ההון: הן תמיד היו, תמיד יהיו, ואיש לא יוכל לדעת מתי מדובר בבועה "אמיתית" ומתי זו בועה מדומה. הדרך העיקרית להתמודד עם בועות בשוקי ההון היא להשקיע באופן מכני, נטול רגשות, במנות קבועות מדי תקופה, לא להתלהב כאשר כולם באופוריה ולא להיכנס לדיכאון כשכולם בדיפרסיה. וכמובן, לפזר, לפזר ועוד פעם לפזר את תיק ההשקעות בין סוגים רבים של נכסים, מסוכנים ולא מסוכנים, שאינם מתואמים זה עם זה.

אסטרטגיית השקעות שנוקטת בעקרונות אלה, אשר מבוצעת בעקביות ועל פני טווחי זמן ארוכים, אמורה לחסן את מי שנוקט בה ממרבית הבועות והמפולות שאורבות למשקיעים בשוקי ההון.