>> המאבק על השכר מזוהה בתקופה האחרונה עם בנק ישראל. אין יום שאין בו חדשות בעניין. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר היה רוצה לקבוע בעצמו את גובה השכר בבנק, בלי לערב כלל את הממונה על השכר. לעומת זאת, הממונה אילן לוין עושה הכל כדי להישאר בתמונה, אף שהוא לא מקבל תמיכה ראויה משר האוצר יובל שטייניץ, שמסתתר הרחק מהעין הציבורית.
ואולם יש גוף שכבר הצליח לזרוק את הממונה מכל המדרגות. מדובר במשרד מבקר המדינה, שקובע את שכר עובדיו לפי נוסחה שנקבעה לפני עשרות שנים, בלי ביקורת חיצונית, בלי שהציבור יודע איך נעשה החישוב ובלי מעורבות כלשהי של לוין.
המבקר, מיכה לינדנשטראוס, הוא אמנם חסיד של שקיפות, אך היא נעלמת כאשר הדבר מגיע לנושא השכר במשרדו. עד 2007 היה המבקר מפרסם את טבלאות השכר של עובדיו באופן פומבי דרך ועדת הכספים. ואולם בשנים האחרונות נעלמו הדיווחים, אין להם זכר בפרסומי המשרד והציבור נותר בעלטה - כי המבקר לא רוצה שנדע כמה מרוויחים אצלו יותר מאשר בשאר משרדי הממשלה. "נתוני השכר יפורסמו בקרוב", אומר על כך דובר המשרד, שלמה רז.
מצב לא ראוי זה הושג בשם קדושת ה"עצמאות" של המבקר. כאילו אם הממונה על השכר יפקח על שכר עובדי המבקר, כמו על כל משרד אחר, המבקר יאבד את עצמאותו. זה כמובן קשקוש גמור, שדומה מאוד לקשקוש שנשמע מצד בנק ישראל.
נוסחת השכר במשרד המבקר (בהתאם להחלטה של ועדת גלוברזון מ-78') מביאה בחשבון ארבעה מרכיבים: שכר עובדי בנק ישראל, שכר רואי החשבון, שכר המשפטנים בשירות הציבורי ושכר האקדמאים במדעי החברה והרוח. אבל החישוב נעשה במשרד עצמו, ואין אנו יודעים אם הוא נכון. עובדה שגם בשנים רעות השכר במשרד המבקר רק עולה.
לדוגמה, בתחילת 2009, בזמן המשבר העולמי הקשה שגרם לירידת שכר במגזר העסקי ולהקפאתו בציבורי, קיבלו בכל זאת עובדי משרד המבקר תוספת שכר של 3.64% בדרג המינהלי ותוספת של 5.64% לעובדי הביקורת - תוספת שכר של 465-961 שקל בחודש.
התוצאה היא שהשכר במשרד המבקר גבוה הרבה יותר מהשכר בשאר משרדי הממשלה. גם תקציב המשרד צומח בקצב מדהים. שכר מנכ"ל משרד המבקר המדינה, למשל, גבוה בכ-12 אלף שקל משכר מנכ"ל של כל משרד ממשלתי אחר (45 אלף שקל לעומת 33 אלף).
זה קורה משום שאין פיקוח של אגף התקציבים על תקציב המבקר, ואין פיקוח של לוין על שכר עובדי המשרד. זו דוגמה מצוינת לתהליך ההשמנה שעובר גוף ציבורי שאין עליו מורא הפיקוח. זה גם מה שקרה בעבר בבנק ישראל ומה שיקרה בעתיד עם חוק בנק ישראל החדש; כי כאשר החתול איננו - העכברים חוגגים.
להציל את שפירה
שר התשתיות עוזי לנדאו רוצה להדיח את יו"ר רשות החשמל אמנון שפירה. הוא כועס עליו משום ששפירה החליט להוריד את מחיר החשמל ב-10%, בניגוד לעמדתו של המלך לנדאו.
לנדאו עדיין לא הפנים שהוא לא קובע את מחיר החשמל בישראל. מי שקובע זאת הוא יו"ר רשות החשמל, שאין לו אינטרסים פוליטיים ופופוליסטיים כמו שיש לשר.
שפירה פועל מכוח חוק החשמל, ולשם כך בדיוק הוקמה רשות סטטוטורית; שתהיה עצמאית, שלא תקשיב לשר ושתפעל בהתאם לחוק.
גם שר האוצר רוצה להדיח את שפירה. שטייניץ כועס עליו משום שביקר את אוזלת ידו של שר האוצר, שלא מצליח לקדם את הרפורמה במשק החשמל, וכך מאפשר לענק המונופוליסטי להמשיך לפעול כיחידה אחת גדולה, בלי תחרות אמיתית.
המהלך המשותף של שני השרים פסול מעיקרו. זהו מהלך שאומר לכל רגולטור: היזהר מהשר, אל תעשה שום דבר בניגוד לדעתו, אל תבקר מאומה, כי אז ידיחו אותך; כדי לשרוד עליך להיות משרת של אינטרסים מפלגתיים ואישיים, שהם בהכרח לרעת עם ישראל.
עכשיו מנסה שפירה להיאבק בהדחה באמצעות פנייה לבית המשפט, בניסיון לדחות את ה"שימוע" שאמור להיערך לו במשותף, מול שני השרים. וזה בדיוק המקום שבו בית המשפט צריך להתערב, ולתת הגנה לשפירה. אחרת, בשביל מה צריך רשות חשמל, רשות מים או רשות ניירות ערך - אם השרים ימשיכו לשלוט גם ברשויות?
עצם ניסיון ההדחה הוא תעודת עניות לשטייניץ וללנדאו. האם לפחות הם מרגישים לא בנוח עם שימוש כה ברוטלי בכוח שלטוני?
רצים לזרועותיו של עיני
מה קורה למעבידים הפרטיים? מדוע הם רצים לזרועות ההסתדרות? האם הם נהפכו לפתע לחסידי התארגנות עובדים? האם הם מעדיפים לעמוד מול ועד עובדים אחד חזק ולא מול כל עובד ועובד?
לא. ימות המשיח עדיין לא הגיעו. השינוי הזה שעובר על כמה חברות גדולות במשק, כמו פרטנר, פז או חיפה כימיקלים, לא נובע מאהבת מרדכי. הוא תוצאה של שנאת המן.
מעסיקים פשוט מפחדים מארגון העובדים החדש כוח לעובדים, שמנסה להיכנס לחצרם. מדובר בארגון מיליטנטי שמחפש מהפכות ומלחמות אידיאולוגיות. הארגון הצליח לארגן עובדים בכמה מקומות עבודה, ואף יצא בכמה הפגנות סוערות ומתוקשרות, כמו ברשת קופי בין או אצל עובדי גן המדע במכון ויצמן, ובאחרונה גם בקרב עובדי האוניברסיטה הפתוחה. הארגון אמנם הביא הישגים לעובדים, אך לא הצליח לחתום אף עם מעסיק אחד על הסכם עבודה.
זאת, משום שהמעסיקים מעדיפים את ההסתדרות. היא הוכיחה עצמה כגוף הרבה יותר פרקטי, עם ניסיון רב, כאשר העומד בראשה, עופר עיני, נחשב למי שמבין את מגבלות הצד השני ויודע לנהל משא ומתן הגיוני, לא קיצוני ולא מתלהם - כזה שמאפשר לעסק להמשיך לחיות גם לאחר החתימה על הסכם קיבוצי. גם רוב העובדים מעדיפים להיכנס מתחת לכנפי ההסתדרות, כי מבחינתם מדובר בארגון גדול עם כוח וקשרים במסדרנות השלטון ובמגזר העסקי.
כוח לעובדים, שמרגיש רדוף, הגיש באחרונה בג"ץ נגד ההסתדרות, בטיעון שהמונופול הגדול מנצל את כוחו לרעה ומפריע לו לייצג עובדים. אבל התחרות הזו עשתה טוב להסתדרות. היא הפכה אותה לגמישה יותר. פתאום מוכנים שם להקשיב לעובדים ששייכים למקומות עבודה קטנים ואפילו לעצמאים, שקודם כלל לא רצו לדבר עמם - כי 200 הפעילים המסורים והאידיאליסטים של כוח לעובדים הצליחו להפחיד את ההסתדרות.
וכך, בלי שהתכוונה לכך, ההסתדרות נהפכה למרוויחה הגדולה מהתחרות החדשה. הביקוש לשירותיה גבר והיא הצליחה לארגן בשנתיים האחרונות כ-50 ועדים חדשים המאגדים כ-20 אלף עובדים שתנאי עבודתם שופרו - בלי שביתות ובלי להמטיר אש אידיאולוגית.
כמה עולה לנו ה"עצמאות" של מבקר המדינה
נחמיה שטרסלר
11.3.2010 / 6:56