מבעד לזגוגית

נכנסנו לחנות משקפיים בקניון ליד הבית. אשתי דרכה בטעות על המשקפיים. יא-אללה, איזה עולם אכזר. זה היה הזוג הרזרבי, זה שאני שומר לצפייה בטלוויזיה בבית ושלא אכפת לי להיתפס אתו כששכן דופק בדלת. בכל מקרה, הוא התעקם. אשתי דרכה עליו בטעות. העולם הזה הוא באמת מקום אכזר בצורה יוצאת דופן. להערכתי, אגב, יש לא מעט אנשים שעובדים בתחום הזה של להפוך אותו לממש רע - באופן שיטתי. אשתי, על כל פנים, היא לא מהאנשים האלה. היא בסך הכל אדם שדרך לי על המשקפיים בלילה בטעות.



קניתי פעם משקפיים בחנות הזאת. הם היו יקרים מאוד. לא התכוונתי לשלם עליהם הרבה כסף, אבל רימו אותי בקטנה. בחוץ, בחלון הראווה, היה כתוב "50% על כל המסגרות", ושכחו להזכיר שיש 200% תוספת מחיר על העדשות. בסוף שילמתי איזה 250 שקל על המסגרת, אבל דחפו לי - בלשון חלקלקות של מוכרים - עוד עדשות סופר-היפר-דופר-אקטיב-פלקס, או משהו, שלא נשרטות לעולם (שקר) ושלא מחזירות אור בנהיגה (שקר גס) ושנשארות מבריקות לנצח (אחד השקרים הגדולים שמישהו סיפר לי בחיי). כל העניין המשמח הזה הסתכם ב-1,000 שקל, בערך, אם אני זוכר נכון. וזה כאב בכיס - אבל בשלוש הדקות שבהן המוכר דחף לי עוד פיצ'ר ועוד תיסוף ועוד אפגרייד למשקפיים, זה נשמע כמו דבר שאסור לחסוך בו, כמו גם הצעד הבריאותי הנבון ביותר.

שלוש דקות אחרי שיצאתי מהחנות כבר הרגשתי מרומה, מנוצל, מושפל ומבוזה כמו שמרגיש אדם כשמישהו מצליח לגרום לו לשלם המון כסף על דבר ששווה הרבה פחות מהמון כסף, ושבאותה הזדמנות גם אין לו באמת שום צורך בו. קניתי ב-1,000 שקל משקפיים שאותם אני מרכיב בערך פעם ביום לפרק זמן של שעה-שעתיים. אין מה לומר, מר גולדן, צעד עסקי מבריק נוסף מבית היוצר שלך.



כשחזרתי הביתה בזמנו, נשבעתי לעצמי ולאשתי שלעולם יותר לא אשחית את כספי על המקום הזה, לא אתן פרנסה לקופת החמס של האופטיקאים המדופלמים האלה והמשכתי לענייני רוטן כמו אל נקמות שרק מחכה ליום פקודה כדי להיפרע מאיזה סורר.



חלפו שלוש שנים. אשתי דרכה לי על המשקפיים בלילה. היא לא התכוונה לזה. הם פשוט נשמטו מחוטמי בשעה שנרדמתי מול הטלוויזיה (מאוד בורגני מצדי), התהפכתי על צדי ונתתי להם לגלוש אל הרצפה. אפשר, אפילו, שמבלי משים הסרתי אותם מעל פניי והנחתי על הרצפה מתוך שינה. ואז אשתי התעוררה והלכה לשירותים. ודרכה עליהם. וכשהתעוררתי בבוקר ידעתי שחיי ישתנו לעד, או לכל הפחות שאצטרך לקנות משקפיים חדשים. אלוהים אדירים, איזה עולם נורא בראת תחת ידיך.



נו, מה - בשישי בבוקר נכנסתי לחנות המשקפיים היחידה הקרובה למקום מגוריי (שילוב בין עצלות לקוצר זמן) בחיפוש אחר משקפיים ספייר. אפס כי בכניסה לחנות עמדו המוכר מאז והמוכרת מלפני שלוש שנים (בעל ואשתו? אם ובנה? לא ידעתי להבדיל), ועל חלון הראווה תלוי שלט מוכר: "50% על כל המסגרות". בטריק הזה, ידעתי, אני לא נופל שוב.



שי: "אני מחפש משקפיים. משקפיים ספייר, פושטיים".



מוכר: "יש לנו משקפיים זולים ומעולים".



שי (נוהם): "ברור. ועדשות במחיר חצי מיליון שקל".



מוכרת (צוחקת צחוק מאולץ): "לא חצי מיליון שקל. הרבה פחות".



שי (במבוכה): "ברור. זה היה בצחוק. בכל מקרה, אני לא רוצה לצאת מפה עם יותר מ-400 שקל".



מוכרת (הולכת לארונית סודית ושולה משם שלוש מסגרות לא מאוד מכוערות, לא מאוד חתיכיות): "אלה הכי פשוטות שיש לנו. אבל הן גם אופנתיות, גם עמידות, גם מבית טוב".



מוכר (מסיט את שי לכיוון אחת המראות ומניח בידו את אחת המסגרות כדי שזה ימדוד אותה): "נסה את זאת. היא תשתלב מצוין עם מבנה הפנים שלך. יש לך פנים גבריים, חזקים, אתה צריך משהו עדין שיאזן אותם".



שי (מרכיב את המשקפיים. בוחן אותם על פניו וחושב לעצמו "אלוהים - איזה חתיכת שמוק", ומתכוון למוכר ולצורה שבה הוא עצמו נראה עם המשקפיים. ואומר בקול): "הם עושים אותי קצת סיסי. שקלתי איזו תקופה לצאת מהארון, אבל עכשיו אני די סגור על הזהות המינית שלי. בוא נלך על משהו שלא יגרום לאנדרו רידג'לי להציע לי חברות בפייסבוק".



מוכרת: "על מה אדוני מדבר?"



מוכר (פונה לאשתו/אמו מחייך, מניח יד על כתפה ואומר לה): "זה בסדר. אני אטפל בו".



שי (פונה למוכר, ובמקביל מרכיב את הזוג השני): "אתה מכיר את אנדרו רידג'לי?"



המוכר (מתעלם מהשאלה ומתחיל לנאום): "המחיר של המסגרת הזאת הוא 150 שקל, אחרי הנחה".



שי (בקוצר רוח): "כן, כן, בוא נעבור לזמבורה של עלות העדשות".



המוכר (מניח יד על כתפו של שי, מכוון אותו לעבר הקופה. מתייצב מאחוריה ואומר): "אני עושה לך פה מחיר יוצא דופן".



בסוף החשבון הסתכם ב-930 שקל. המוכרת אמרה שזה מחיר מגוחך למשקפיים שיישארו אתי המון שנים, ובעלה/בנה אמר שהאפקט החדש של המולטי-אפקט האפקטיבי יגרום לי לרצות להפוך את הזוג הזה לזוג העיקרי שלי, שבאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. אמרתי לשניהם "חכו שנייה" והלכתי להסתודד עם אשתי בצד. היא אמרה לי "המשקפיים יושבים עליך טוב. אבל איך הגענו ל-930 שקל?" אני אמרתי, "זה זוג שיישאר אתי כל החיים".



והמוכרת התקרבה והתערבה בשיחה, "ויש לך שובר הנחה בקנייה של זוג משקפיים נוסף תוך חצי שנה מיום הרכישה". ואשתי אמרה לה, "זה דבר גס רוח מאוד לצותת לשיחה של אנשים ולהתערב בה". ואני אמרתי, "פשוט התנהגות לא מכובדת. אני לא רוצה להשאיר את הכסף שלי במקום שנוהג ככה בלקוחות שלו". והמוכר דילג מסביב לדלפק ואחז בידי, רואה שאני פונה ללכת. "תוריד את היד, אנדרו", אמרתי לו. "תוריד את היד או שתדע איך מרגישים כשג'ורג' מייקל עצבני". המוכר אמר, "סליחה, זה בסדר". ואשתי אמרה, "בוא נלך. המקום הזה מאוד לא נעים לי". ויצאנו, מותירים את המוכר והמוכרת לבדם, פנויים לפתוח במריבה שלהם.



בבית אמרתי לה, "זו פשוט הנקמה המושלמת. ממש הנקמה המושלמת". והיא אמרה, "תאר לך שבאמת הייתי דורכת על המשקפיים שלך ומעקמת אותם. תאר לך שבאמת היינו צריכים לקנות משקפיים".



וקטנה לסיום



וז'אן מורו אמרה: "ככל שהאדם קטן יותר, כך ההנאה שלו מנקמה גדולה יותר".