על מדרכות תל אביב

>> בתחילת שנות ה-70 בניתי בשכונת בבלי בתל אביב. היתה זאת תקופה של בנייה קדחנית של דירות לזוגות צעירים בצפון החדש של תל אביב. דוד מטצקי, או כפי שנקרא בפי כל "דוד מדרכות", היה רצף המדרכות הגדול של תל אביב. בגמר כל בניין, הייתי מתקשר אליו ומודיע לו שאפשר כבר לבצע את עבודת ריצוף המדרכה. דוד עבד לבד, כורע על ברכיו ובמו ידיו ריצף את המדרכה. לראשו חבש כובע אוסטרלי שהגן עליו מפני השמש הקופחת, פניו היו חרושות קמטים, כשהושטתה לו יד, מגעו היה עבה ומחוספס.

באותה תקופה היינו מתאספים קבלני צפון תל אביב לכוס קפה במזנון ברחוב יהודה המכבי שנקרא "ציפורה". בנוסף, היו יושבים שם גם מתווכי הקרקעות. באחד הימים, נכנסתי, כמנהגי בעשר בבוקר, להפסקת הקפה היומית, ואני רואה את "דוד מדרכות" יושב לבדו בשולחן לוגם כוס תה עם לימון ופניו קודרות.



ניגשתי אליו, התיישבתי ושאלתי לשלומו ולמה נפלו פניו? דוד החל לספר שהוא דואג לעתידו והסביר שהוא ערירי ומעולם לא התחתן, וממילא גם ילדים אין לו, והוא דואג מה יהיה כאשר לא יוכל כבר לעבוד - מי יטפל בו לעת זיקנה?



בתל אביב של אותה תקופה רווחה שמועה שהופצה על ידי מתווכי המגרשים שדוד הוא עשיר גדול, ובבעלותו קרקעות בתל אביב. עם זאת, שמו יצא לפניו כקמצן גדול ואורח חייו היה כשל עני מרוד. לפתע צץ רעיון במוחי ושאלתי את דוד, "תגיד לי לכמה כסף לחודש אתה זקוק כדי שתוכל להתפרנס בכבוד?" בתשובה, הוא נקב בסכום שהיה שווה ערך למשכורתו של פועל בניין באותה תקופה.



"אם כן", אמרתי, "אני מוכן לחתום איתך על חוזה שאני מתחייב לפרנס אותך לאורך כל זקנתך וכל מחסורך עלי, אך אתה בתמורה, תרשום שאחרי מאה ועשרים כל רכושך עובר אלי". דוד חייך ואמר לי: "זיגי אתה חושב שכדאי לך"? עניתי לו: "מה אכפת לך, אני אפילו לא שואל איזה רכוש יש לך, אתה מסכים או לא? "דוד אמר: "זיגי מחר אתן לך תשובה".



באותו היום התקשרתי לעורך דין אברהם סוכובולסקי, וסיפרתי לו את סיפור המעשה וביקשתי שיברר באם לאותו "דוד מדרכות" יש מגרשים בתל אביב. למחרת עורך הדין התקשר ואמר לי: "לך על זה, אתה עומד לעשות את עסקת חייך - לאיש הזה יש שלושה מגרשים בשכונת בבלי בתל אביב".



כל העניין נשכח ממני, ואולם לאחר כחודשיים פגשתי שוב את דוד במזנון, שמחתי לראותו ושאלתי אותו בחיוך, למה לא נתת תשובה להצעתי הנדיבה? הוא ענה בקצרה שכל העניין לא נראה לו, ולא פירט. עניתי לו, "רצונו של אדם כבודו!", ונפרדנו לשלום ברוח טובה.



לאחר כחצי שנה, כשסיימתי לבנות בניין ברחוב הזוהר, התקשרתי לדוד בכדי להודיע לו שהוא יכול לעשות את המדרכה, אך הטלפון לא ענה. ניסיתי וצילצלתי עוד פעמים מספר ובלית ברירה פניתי לעושה מדרכות אחר, בכדי שיבצע את העבודה.



באחד הימים, נכנסתי למזנון "ציפורה" וישבתי עם חבר קבלן בשם שבתאי ורדי לקפה של בוקר, ושאלתי: "פגשת לאחרונה את ?דוד מדרכות'?" הוא ענה לי, "מה לא שמעת? האיש נמצא ללא רוח חיים בדירתו ברחוב שלמה המלך בתל אביב. לאחר מותו אותר רכוש רב על ידי הרשויות. דוד לא הותיר שום צוואה, כך שמדינת ישראל ירשה את שלושת המגרשים בבבלי ועוד סכום כסף גדול שהיה למנוח בחשבון הבנק".



סיימתי לשתות את הקפה והלכתי ברגל לאתר הבנייה שלי. לפתע המדרכות שעשה דוד דיברו אלי ונראו לי יפות מתמיד, וחשבתי לעצמי כמה נכון הפתגם, "האדם מתכנן, ואלוהים צוחק".



-



הכותב הוא קבלן חבר ארגון הקבלנים והבונים בת"א יפו, בת-ים