>> הסיכוי שאתם מכירים את השם כריס לאנגן אינו גדול במיוחד. יש לו אמנם מנת משכל של 195 - 30% יותר מה-150 של אלברט אינשטיין - והוא מכונה "האדם המבריק ביותר באמריקה", אבל הוא גר בקראוון מוזנח בחווה במונטנה ומעולם לא השלים תואר ראשון.
גאון אחר - רוברט אופנהיימר - נכנס לפנתיאון של המין האנושי כמנהל הכל יכול של פרויקט מנהטן, שבו פותחו הפצצות הגרעיניות הראשונות. אופנהיימר נכנס לספרי ההיסטוריה למרות שסבל כל חייו מדיכאון, ובאחת מתקופות המצוקה שלו ניסה להרעיל את אחד ממרציו באוניברסיטה.
לאנגן נתקל במכשול קטן בהרבה - הוא לא היה מסוגל לממן את שכר הלימוד שלו בשנה הראשונה בקולג - ויתר על הסיכוי לרכוש השכלה גבוהה ובמידה רבה ביזבז את היכולת המדהימה שהתברך בה.
מהו סוד ההצלחה של האנשים המצליחים ביותר בעולם, ומדוע אחרים, מוכשרים לא פחות, נכשלים? איזה חלק מהצלחתם של המצליחנים תלוי בכישרונם ואיזה חלק הוא תוצאה של נסיבות אחרות? כמה שליטה יש לנו על חיינו וכיצד ניתן להציל את הכישרונות המבוזבזים שנופלים לצד הדרך? אלו השאלות שהמריצו את סופר רבי המכר מלקולם גלדוול לכתוב את ספרו "מצוינים", (הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר).
לאורך 272 עמודים מנסה גלדוול, עיתונאי שנהפך לסופר שנהפך למרצה שנהפך לגורו ולאדם אמיד ומצליח בעצמו, לפצח את מנגנוני ההצלחה של כמה מהאנשים המצליחים ביותר בעולם. לבדוק מה איפשר לביל גייטס, הביטלס, מוצרט, אופנהיימר ורבים אחרים להגיע אל ההישגים יוצאי הדופן שלהם - ובעצם לנטרל את המיסטיקה של ההצלחה ולעמעם את ההילה שיש סביבה.
"יצאתי בספר נגד התפישה שלפיה צריך לתת לאנשים מצליחים הרבה קרדיט על מה שעשו", מסביר גלדוול, "אני לא חושב שזה ראוי. כמו הרבה דברים, גם התפישה הזאת נכונה במידה מסוימת. אבל השאלה היא עד כמה: האם היא מסבירה את כל הסיפור או רק חלק ממנו? אני אומר שרק חלק קטן. מה שאנחנו עושים זה להגזים בתפקידן של תכונות כאלו ואחרות, בעיקר כי לאנשים המצליחים יש אינטרס בכך. זה גורם להם להיראות טוב יותר וזה גם קל למדידה.
"את מכלול התכונות שיוצרות הצלחה קשה יותר למדוד", מוסיף גולדוול. מדובר בתמהיל מסובך ומורכב שאנשים לא יכולים לומר עליו וואו! כי הוא לא תוצאה של משתנה אחד פשוט - כמו כישרון אישי או הכסף של ההורים או מזל מצוין שקל להסביר. אני חושב שאנחנו נוטים לעבר ההסברים הפשוטים, והסבר המצליחנות לא מספק כאלה".
כלל 10,000 השעות
מה, אם כן, עושה מצליחן לכזה? כישרון, כסף או חריצות, כך גלדוול, אינם נותנים תשובה מספקת. "העולם הוא מקום כאוטי", הוא אומר, "מעט מאוד מהמתרחש בתוכו אכן נתון לשליטתנו. לכן רק צירוף של תזמון מושלם, תנאי פתיחה נוחים, מזל יוצא דופן, תחושת משמעות והרבה עבודה קשה והתמדה - האפשריות רק בתנאים מסוימים - כל אלה תורמים הרבה יותר מכישרונם האישי של המצליחנים".
קחו למשל את ביל גייטס, שנהנה מתנאי פתיחה נוחים במיוחד. גייטס נולד למשפחה הנכונה, למד בבית ספר משובח, ואיש לא יחלוק על העובדה שהוא איש מוכשר מאוד. אבל במקביל גם טרח והשקיע שעות תרגול אינסופיות בתחום העניין שלו. הנה, טוען גלדוול, דוגמה נוספת לאדם המקיים את "כלל 10,000 השעות".
הכלל הזה קובע כי נדיר מאוד למצוא אדם מצליח במיוחד שלא השקיע לפחות עשר שנים מחייו בהתמקצעות בתחום פעילותו, והוא עונה על הצורך בעבודה קשה והתמדה. אילולא היה משקיע גייטס ומתמקצע בתחומו, כיצד היו עוזרים לו תנאי הפתיחה הנוחים או תחושת המשמעות?
לתזמון המדויק יש מקום לא פחות חשוב בקביעת עתיד המצליחן, יש שיקראו לזה מזל. כך למשל מצטט גלדוול את ממצאיו של מחקר שערך פסיכולוג קנדי, ולפיהם בליגת ההוקי המקצועית של קנדה יש ייצוג לא פרופורציונלי לשחקנים שנולדו בשלושת החודשים הראשונים של השנה. זה לא מקרה. בקנדה התאריך הקובע לקבלה לקבוצת הוקי הוא 1 בינואר. לכן ילד שמלאו לו עשר שנים ב-2 בינואר עשוי לשחק לצד ילד הצעיר ממנו בשנה שלמה (פחות יום), פער גילים בשלב זה בהתפתחות משקף הבדל עצום בבשלות הגופנית.
"היות שמדובר בקנדה, המכורה להוקי, המאמנים מתחילים לברור שחקנים לצוות הנודד הייצוגי - צוותי האולסטאר - בגילים תשע או עשר", מסביר גלדוול, "ונטייתם היא כמובן לחפש כישרון אצל השחקנים הגדולים יותר ובעלי הקואורדינציה הטובה יותר, שנהנים מיתרון של כמה חודשי בגרות נוספים. מה קורה כאשר שחקן מתקבל לקבוצה? הוא זוכה לאימון טוב יותר, חבריו לקבוצה טובים יותר, הוא משחק ב-50 או ב-75 משחקים בעונה במקום ב-20, כמו אלה שנשארו מאחור בליגת הבית, ומתאמן פי שניים או שלושה יותר מהם.
"היתרון שלו בתחילה אינו בכך שהוא מוכשר יותר, אלא רק מבוגר קצת יותר. אבל בגיל 13 או 14, עם יתרון של אימון טוב יותר ושל ניסיון נוסף, הוא כבר באמת טוב יותר, ולכן יש לו סיכוי רב יותר להתקבל לליגת הנוער העלית, ומשם לליגות הגדולות".
האם מדובר בגזירה משמים הפוגעת באלה שלא נולדו בתאריך הנכון? כנראה שלא. "אם נרצה, נוכל להכיר בהשפעתו של התזמון המושלם, במקרה זה תאריך הלידה, על היכולת להצליח", אומר גלדוול, "נוכל לארגן שתי ליגות הוקי ואפילו שלוש, שיהיו ממוינות על פי חודש הלידה. ניתן לשחקנים להתפתח במסלולים נפרדים ואחר כך נברור את נבחרות הכוכבים.
"גם בתי הספר יוכלו לנהוג באותו אופן", הוא מוסיף. "אפשר להושיב את ילידי ינואר עד אפריל בכיתה אחת, ילידי מאי עד אוגוסט בכיתה אחרת וילידי ספטמבר עד דצמבר בכיתה שלישית. ניתן לתלמידים ללמוד עם תלמידים אחרים בעלי אותה רמה של בשלות ולהתחרות איתם באופן שווה יותר".
מדוע אין התייחסות לתזמון כגורם משפיע על יכולת ההצלחה של הילד בחינוך ובספורט או בתחומים אחרים?
"קודם כל כי זה יסבך קצת את המערכת האדמיניסטרטיבית, למרות שזה היה מאזן את המצב לאלה אשר - שלא באשמתם - לא נהנו מהתזמון הנכון. אבל הסיבה העיקרית לכך נובעת מכך שאנו דבקים ברעיון שהצלחה היא פונקציה פשוטה של כישרון אישי, ושהעולם שכולנו גדלים בו והכללים שאנו בוחרים לחיות על פיהם אינם משנים דבר.
"בעולם שבו האתוס המוביל הוא הערצה למי ש'עשה את זה בשתי הידיים' קשה לקבל את העובדה שמצליחנות פירושה הרבה יותר מכישרון אישי, ושאם נרצה לעודד מצליחנות צריך לשנות את כללי המשחק הבסיסיים".
האם כתבת את הספר כדי להסביר מדוע הצליחו אלה שהצליחו, או כדי להסביר מאין נובע הכישלון?
"הספר אמור לעשות חיים קצת יותר קלים לאנשים שלא הצליחו בחיים, ובמקביל לעשות חיים קצת יותר קשים לאלו שכן הצליחו. אנשים נוטים להניח שהחברה האמריקאית מחולקת באופן דרמטי בין הצלחות יוצאות דופן לכישלונות קטסטרופליים. יש פער עצום בין שני העולמות האלו, והייתי רוצה לנסות לצמצם אותו.
"הספר אמור לאפשר לקוראיו לחשוב מדוע באמת יש פער עצום בין עניים לעשירים וממה הוא נובע. אני רוצה - וחשוב לי - שאנשים שלא ממש מצליחים יבינו שחוסר ההצלחה שלהם אינו רק אשמתם שלהם".
nihul@themarker.com
החומר שממנו עשויים מצליחנים
מאת שחר סמוחה
15.3.2010 / 7:01