ניו יורק טיימס
>> המשבר הפיננסי העולמי של 2008, שכלכלנים העריכו כי עלול להביא להפסדים של כמה טריליוני דולרים ושעלה למשלמי המסים בארה"ב מיליארדי דולרים בשל החילוצים הממשלתיים, לא נגרם כתוצאה ממלחמה או מיתון. הוא נגרם בגלל מכונת כסף מטורפת מעשה ידי אדם, שנבנתה על בסיס מודלים מתמטיים שגויים - שרוב הבכירים בחברות הפיננסיות לא ממש הבינו בעצמם.
הבנקים בוול סטריט, שהיו תאבי בצע וחסרי אחריות, הפכו משכנתאות סאבפריים למוצרים פיננסיים אקזוטיים ורעילים. בהלבנת מוצרים אלה ומכירתם הם עשו הון, וכל זה התאפשר להם בזכות סוכנויות דירוג האשראי שהיו אמורות לפקח על הסיכונים. הטירוף שבמסחר בנגזרים נמשך גם כשאיכות ההלוואות נהפכה למפוקפקת, וגם שכבר היה ברור שבועת הנדל"ן האמריקאית עומדת להתפוצץ.
את הסכנה הברורה והמיידית, שנשקפה מהבניין המפואר שנבנה על יסודותיהן המעורערים של המשכנתאות, בכירי הבנקים הגדולים בארה"ב לא ראו - וכך גם הרגולטורים, בכירי משרד האוצר או הבנק הפדרלי. מי שכן הבחין בה היו כמה משקיעים, שהוכו בתדהמה לנוכח השיגעון שראו בוול סטריט. סיפוריהם של משקיעים אלה, שנעזרו בידע שלהם והצליחו להרוויח מהמפולת הפיננסית, עומדים במרכז ספרו של בנקאי ההשקעות שנהפך לעיתונאי, מייקל לואיס - "the big short" ("מכירת החסר הגדולה").
איש לא כותב על כסף ופיננסים בביטחון נראטיבי גדול יותר מזה של לואיס, מחברו של הספר "פוקר של שקרנים" המתאר את שנות ה-80 בוול סטריט. ספרו החדש והמבדר לא מנסה להציג תמונה כוללת של המשבר הכלכלי, אלא פותח צוהר קטן באמצעות סיפוריהם של כמה יוצאי דופן שהרוויחו מכך שגילו מוקדם שהמערכת רקובה.
בכך נוגע לואיס בסוגיה שעליה כתב עיתונאי ה"וול סטריט ג'ורנל" גרגורי צוקרמן בספרו the greatest trade ever, שבו התמקד בג'ון פולסון, מנהל קרנות הגידור שהרוויח 15 מיליארד דולר ב-2007 כשהימר על נפילת שוק הנדל"ן. הבעיה היא שהכותב שם את הקוראים בעמדה המריעה לאנשים, שאמנם היו חכמים ובעלי ראייה לטווח ארוך יותר מאלה שהביאו למשבר, אך הרוויחו כשהימרו על בריאותה של המערכת הפיננסית האמריקאית.
מאורת הנחשים של שוק האג"ח
עם זאת, לואיס מציע ניתוח חריף כשהוא ממחיש באמצעות הסיפורים את תאוות הבצע, הטיפשות והצביעות של המערכת, שהיתה ללא פיקוח של מבוגר אחראי, מערכת שהיתה מלאה חברות ש"בזו לצורך בפיקוח ממשלתי בזמנים טובים", אך "התעקשה על החילוץ הממשלתי בזמנים רעים".
לואיס טוען ששורשי המשבר של 2008 נעוצים בשנות ה-80 וב"פוקר של שקרנים" - תקופה שבה פותחו מוצרים פיננסיים מורכבים כמו נגזרי משכנתאות. הוא גם מציע שהמכשירים הפיננסיים האלה, שנשאו שמות כמו "cds סינתטיות מגובות משכנתאות", נהפכו לעמומים ולמורכבים מכדי לטשטש את העובדה שנבנו על בסיס הלוואות חשודות, שהצריכו מעט מאוד מסמכים, ומשכנתאות בריבית נמוכה שהתנפחו שנתיים לאחר מכן, שחלקן ניתנו לעובדים זרים ומהגרים עניים שבקושי ידעו אנגלית.
לואיס מתאר בססגוניות לקורא הממוצע את העולם הדרוויניסטי של שוק האג"ח: "משקיע שעבר משוק המניות לשוק האג"ח", הוא כותב, "היה כמו יצור קטן ושעיר שגדל על אי בודד והועבר למאורת נחשים".
באותה ססגוניות הוא מתאר את הדמויות המרכזיות בסיפור שלו. כולם, הוא מציין, היו בודדים או אאוטסיידרים - אנשים שחושבים מחוץ לקופסה וכל אחד מהם, לדבריו, "סיפר משהו על מצבה של המערכת הפיננסית, בדיוק כפי שניצולי תאונת מטוס מספרים על התאונה".
אחד הסיפורים שמציג לואיס הוא של סטיב אייזמן, שהחל כ"רפובליקן נלהב" והיה בדרך ליהפך לסוציאליסט הראשון של השווקים הפיננסיים, בשל אמונתו ש"תעשיית הצרכנות הפיננסית כולה קיימת רק כדי לעשוק אנשים". לאייזמן ולאנשיו היתה הבנה יסודית של שוק הנדל"ן האמריקאי ושל וול סטריט, כותב לואיס, ומתאר כיצד בזכות ניתוח אשראי בסיסי הבינו כי הם יכולים לעשות הון אם יהמרו על התרחיש הגרוע ביותר.
ישנה גם "הלהקה המתחילה של קרנות הגידור", שהוקמה על ידי ג'יימי מאי וצ'רלי לדלי ב-2003 עם סכום התחלתי של 110 אלף דולר. לדלי האמין, כותב לואיס, כי "הדרך הטובה ביותר לעשות כסף בוול סטריט היא למצוא מה הדבר שוול סטריט חושבת לתרחיש שהכי פחות סביר שיקרה, ולהמר על התרחשותו".
ארבע וחצי שנים לאחר מכן, הכלכלה האמריקאית היתה בצרות צרורות וכפי שלואיס מתאר, הקרן שניהלו לדלי, מאי, וחברם בן הוקט, גרפו יותר מ-80 מיליון דולר.
המשבר הפיננסי - מנקודת המבט של המשקיעים שהרוויחו ממנו
מישיקו קקוטני
16.3.2010 / 7:01