להעניש לפי התקציב

>> מי יקבע את רמת הענישה הפלילית בישראל? יו"ר ועדת החוקה, ח"כ דוד רותם, רוצה להעניק לכנסת את היכולת להכתיב לשופטים את רמת הענישה. המטרה המוצהרת של רותם היא להחמיר בעונשים.



כיום מכתיב המחוקק את עונשי המקסימום, ובמקרים מסוימים גם את עונשי המינימום. ביניהם נשאר לשופטים שיקול דעת. ועדת החוקה מקיימת הבוקר עוד דיון בשורת דיונים על הצעה לתיקון חוק העונשין וקביעת "עונשי מוצא", שידריכו את שיקול הדעת של השופטים. רותם מעוניין לאפשר לפוליטיקאים להיענות לרחשי הזעם הציבורי. הצעת החוק על שולחן הוועדה קובעת כי עונשי המוצא ייקבעו על ידי ועדה שימנה שר המשפטים ושהמלצותיה יאושרו על ידי ועדת החוקה.

מדובר במעורבות פוליטית ברמת הענישה שאינה נהוגה בעולם - כך קובע מסמך שהגישו לוועדה שני משפטנים בכירים בתחום, ד"ר אורן גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה ופרופ' רות קנאי מאוניברסיטת בר אילן.



לשם השוואה: בארה"ב נקבעות הנחיות הענישה על ידי ועדה עצמאית שהיא חלק מהרשות השופטת והמלצותיה אינן כפופות לאישור פוליטי. באנגליה נקבעות הנחיות הענישה על ידי מועצה ציבורית שממונה על ידי המקבילים לשר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון אצלנו. גם שם אין אישור פוליטי להנחיות.



החשש העיקרי הוא מפני הנטייה של פוליטיקאים להיסחף אחר הפאניקה הציבורית. מחקרים בישראל ובעולם מראים כי התפישה הציבורית לגבי הענישה שונה מהמציאות העובדתית. בארה"ב, למשל, עלה מאוד שיעור עונשי המאסר בפועל בשנים האחרונות, עד כדי כך שכיום יותר מ-1% מהאוכלוסיה מצוי מאחורי סורג ובריח. אף על פי כן, סקרי דעת קהל מראים כי הציבור האמריקאי סבור שמערכת המשפט מקלה מדי.



החוקרים מצביעים על כמה כשלים שמהם יש לחשוש עקב העברת השליטה ברמת הענישה לידי הכנסת: נטיית הפוליטיקאים להחמיר בענישה תביא להסטת משאבים חברתיים מתחומי תקציב אחרים לתחום הכליאה. ההחמרה בענישה תתמקד בעבירות בעלות פרופיל תקשורתי ולאו דווקא בעבירות נפוצות שיש הצדקה להחמיר בהן. יעילות הנטייה הפוליטית להחמיר בענישה מוטלת בספק. עונשי מאסר מעודדים רצידיביזם (עבריינות חוזרת) בעוד שעונשים אחרים מסייעים לשיקום האסיר והחזרתו לחברה.



החזקת אסיר בישראל עולה כ-100 אלף שקל בשנה, ומספר האסירים כיום הוא כ-23 אלף. הנתון הכפיל את עצמו בשבע השנים האחרונות, והגידול מיוחס לדרישה הציבורית להחמרת הענישה בעבירות אלימות ומין.



גזל-אייל וקנאי מציעים להגביל את כוחה של ועדת החוקה על ידי הוספת שיקולי תקציב לחוק. בטרם יוחלט מהו רף הענישה, יצטרכו מקבלי ההחלטות לקבוע מה תהיה קיבולת הכליאה. המשמעות היא כי החמרה בעונשים על עבירה מסוימת תוביל להקלה בעבירה אחרת כל עוד לא יוקצה תקציב נוסף להרחבת מתקני הכליאה.



תקציב כזה חיוני כבר כיום. השטח הממוצע המוקצה לאסיר בישראל הוא 3.4 מ"ר, בעוד שהאו"ם קובע כי השטח המינימלי צריך להיות 8 מ"ר. אך המציאות מלמדת כי תקציב כזה לא יימצא במהרה. עובדה, עד היום טרם מצאה המדינה כסף להפעלת הכלא הפרטי שבג"ץ מנע את הפעלתו בידי זכיין.